היי. איך אתן מתמודדות?

[ODOD11]

היי. איך אתן מתמודדות?

אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתחבר להיריון. לקלוו שהוא שלי. שיצא ממנו ילד. לא כי שי לי הרגשה רעה חס ושלום אלא פשוט זה נראה לי כל כך רחוק אחרי כל השנים האלה, הכימיים וההפלות (תקראו לזה איך שאתן רוצות..) שאליהם התצטרף גם הניתוח האחרון בשבוע 8.. סתם רציתי לקבל תחושה איך זה אצלכן שותפות למסע... בעלי למשל בעננים!! משכנע אותי לעשות כל פעם שרק אפשר אולטרסאונד, מתרגש בו כמו ילד! מצלם, שולח להורים, מסתכל עליו כל היום.. ואני כל כך לא שם.. סיפרנו לשמפחה הקרובה קרובה וגם שם עם ההתלהבות של כולם נשארתי אדישה. אפילו ל2 חברות שעוברות איתי מהרגע הראשון אין לי התלהבות לספר..מה שכן היה בחיוביים הקודמים.. (באלי לספר להן רק כדי להפסיק לשקר.) אז בעצם איך אתן מרגישות בתוך זה?.. מתי התחלתן לספר למעגלים מחוץ למשפחה המצומצמת (חברים קרובים מאוד, סתם חברים, עבודה, וכו)

 

[דידו34]

היי

היי מה שאת מספרת נשמע לי מאוד טבעי. אנחנו אנשים וכל אחד מתמודד בצורה אחרת. בכל התחומים. אז גם כאן. יכולים להגיד שזו מגננה/אדישות וכו....אני מניחה שזמן יעשה את שלו ועם הבטן הגדלה והבעיטות זה יהפוך לאמיתי יותר. ברגע שיוצאת הבטן אנשים שואלים ומדברים וזה נהיה ממש מעבר לפינה. אני בהריון ראשון וחברות טובות הזהירו אותי שלפעמים גם אחרי הלידה לא מתחברים ומתאהבים באופן אוטומטי. זה לא הדבר הפוליטיקלי קורקט שאמורים להגיד אבל זו האמת. אני סיפרתי לחברות טובות מוקדם ואחרי הסקירה שחררתי לעולם....אפילו ביקשתי מחברות טובות להעביר הלאה כדי לחסוך לי שיחות...

 

[1pika]

בהריון הזה קשה לי להתחבר

אני כבר בשבוע מתקדם (33), מרגישה תנועות והכל תקין ב"ה ועדיין מרגישה שרק כשאחזיק אותה בידיי בריאה ושלמה ארגיש את החיבור. בהתחלה חשבתי שכשארגיש תנועות זה יהיה אחרת אבל מרגישה אותה היטב ועדיין לא שם.
הריונות קודמים הרגשתי אחרת, היה לי יותר קל להתחבר..
הדרך להריון הזה היתה יותר קשה וההריון עצמו מאתגר אותי (סכרת הריון, כאבים וכו') ואולי זה השפיע.
כמובן אין לזה קשר לעובדה שאני מאוד שמחה בהריון הזה שסופסוף נקלט, אוהבת את העוברית-תינוקת הזו עוד לפני שנולדה ומחכה לה בקוצרוח

&nbsp
העיקר שיהיה לכולנו בבריאות ושמחה, 9 חודשים משעממים ובסופם ידיים מלאות ולב שמח

 

[ODOD11]

תודה על השיתוף בנות

 

[רויאל בלו 79]

אני חושבת שזו תגובה טבעית אחרי אובדן

דווקא לבעלי בהתחלה היה קשה יותר להתחבר להריון. הוא סירב לספר למשפחה שלו (שלי ידעה מפסח, כשקיבלתי את הבטא החיובית). להורים שלו סיפרנו בשבועות ולאחים והאחיות אחרי הסקירה הראשונה שהייתה לפני חודש בדיוק.
קלטתי שבכל פעם שהוא מצטרף איתי לרופא הוא נהיה עצבני ודרוך. הפסקתי לקחת אותו.
לאט לאט הוא מבקש ממני לקרוא באינטרנט לגבי השבוע שאני נמצאת בו.
כשאתמול הבנתי שהתחלתי להרגיש את הפצפון שלנו, ראיתי תחילה של התרגשות. רק שאלה כרגע תנועות שרק אני מרגישה (שבוע 20). עוד לא מרגישים אותו מבחוץ.
ברור לנו שאנחנו ממשיכים להתפלל לסיומו של הריון בריא ותקין, בזמנו ובעיתו וילד בריא בגופו ונפשו.
זה מובן מאליו אצל בנות צעירות שנכנסו להריון באופן טבעי. פחות מובן מאליו אצלנו.
וזה בסדר, שיהיה לנו מה לקוות ועל מה להתפלל.

 

[ODOD11]

אני גם מתפללת ומקווה

ורוצה שהעובר הזה יתפתח להיות בריא ושלם! כמובן שלא לוקחים שום דבר כמובן מאליו ועם זאת יש איזשהו קושי בלשמוח. לא יודעת להסביר את זה.

 

[תרנגולת14]

את יכולה לנסות להגדיר מה זה "חיבור" בשבילך?

אני, למשל, מרגישה מאוד מחוברת. גם בהריון הקודם (שהסתיים למרבה הצער בשבוע 22) וגם בנוכחי... לא סיפרתי להרבה אנשים, אבל רוב היום המחשבות שלי נעות סביב זה. לקרוא בפורומים או לחפש מידע, על ההתפתחויות והבדיקות של השבוע, מלחמה בכמה תופעות שהגיעו ועוד ועוד.
אי אפשר להגיד עלי שאני עליזה ומאושרת - עדיין סוחבת המון דאגות ופחדים וקצת יותר מידי מודעות למה שיכול להשתבש בדרך, אבל בהחלט לגמרי מחוברת.

 

[ODOD11]

לא יודעת להגדיר. זו שאלה טובה..

אולי הייתי רוצה להתרגש יותר.. לא לפחד כל כך.. לא לקרוא כל הודעה אגבית "היריון שהפסיק שבוע..." כמכוונת אליי ועוצרת אותי. מבינה את הכיוון? אני פשוט מרגישה עצורה. מרגישה שלא אצליח להינות מההיריון בזמן הקרוב

 

[giraffelle]

חכי לתנועות. זה נעשה יותר מוחשי.

 

[hatalya]

שאלה טובה

קשה לי להגדיר האם אני מחוברת להריון או לא,
אני כן יכולה לומר שמאז שאני מרגישה תנועות הרבה יותר טוב ורגוע לי בחיים

אני עכשיו בשבוע 28 ומודה לאל כל יום!
השבועות הראושנים היו סיוטיים, כל בוקר חשבתי שזה נגמר..(אחרי 2 הפלות)
שמחתי על כל בחילה וכאב בטן שהיה לי.
גם אני וגם הבנזוג לא רצינו לדעת האם יש לנו בן או בת כי פחדנו להיקשר.
לא סיפרתי לאף אחד! להורים ומשפחה רק אחרי השקיפות
וחברות, אפילו הטובות ביותר, רק כשראיתי אותן, שזה היה סביב שבוע 20.
הסתרתי כמה שיכלתי מכולם, מהצוות בעבודה, מהתלמידים, מכולם.
אף אחד (חוץ מבת דודה שלא אראה) לא קיבל ממני טלפון "היי אני בהריון"..
הבנזוג אפילו לא סיפר לבוס שלו בעבודה.
בקיצור, תחושות מעורבות של פחד וחשש וחוסר תמימות,
ומצד שני הודיה גדולה מאוד, כי זה בכלל לא מובן מאליו.
שנתיים הייתי בתחושה שזה לא הולך לקרות לי ):
הלוואי והייתי מאושרת מההריון ומצטלמת בפוזות הריון, אני לא שם. לא מסוגלת לשלוח תמונות שלי עם הבטן בווטסאפ, אפילו שחברה שגרה בניו יורק מבקשת.
וואי קצת חפרתי, אני יכולה לדבר על זה שעות.
בשורה התחתונה - אני מודה על כל יום והלוואי והייתי קצת יותר תמימה ומאושרת

 

[ODOD11]

את לא מרגישה שההסתרה סוחטת?

אני לא יודעת אפילו אם בסה ישלי כח להשקיע.. וכבר עכשיו בשלב ככ מוקדם יש לי מה להסתיר דזה ממש מבאס!! אני נפוחה ממש עוד מכל הטיפולים ומהתמיכה

 

[מחכה לו שיבוא3]

גם לנו קשה להתחבר...

אני והבן זוג שלי עוד לא מתחברים, אחרי שעברנו כל כך הרבה כשלונות בעבר שכללו הפלות וגרידה, איכשהו לא התחברנו.
אני מאמינה שהחיבור יגיע יחד עם גדילת הבטן , התזוזות, בעיטות, וההתקרבות ללידה...
אני בשבוע 14 ואני עוד לא שם.

 

[ODOD11]

אני מנסה להגיב משהו שישמע טוב חח

לא שאני שמחה שאת י לא מחוברת אבל שמחה לשמוע שאני לא לבד.. קצת קשה לי עם עצמי סביב זה כי אני מרגישה שאני במודע חוסמת את עצמי