סיפור שהיה כך היה - סליחה מאד ארוך
אני לא נוהגת לכתוב בפורומים אנונימיים ומעדיפה דווקא קבוצות בפייסבוק אבל הפעם חשוב לי לקרוא דעות של נשים במצב כמו שלי רק מבלי לחשוף את זהותי האמיתית.
עד לא מזמן היו לי רק שני ילדים קטנים בן 3 ובת שנה. החלטתי מהר שאני רוצה עוד ילד או ילדה ולכן מייד כשיכולתי הלכתי לסיבוב שלישי ונקלטתי די מהר. ילדתי לפני כשבוע ילדה נוספת.
אני צריכה לתת לכם הקדמה לשאלה שלי בסוף. תכך תבינו שהכל קשור:
אציין רק שכל הלידות שלי הסתיימו בהצלחה ובלידה רגילה. הלידה הראשונה החלה בירידת מים והתארכה כמעט לידי יומיים מכיוון שהייתה ירידת מים אבל בלי צירים, קיבלתי זירוז עם אפידורל ולאחר לא מעט שעות ילדתי. הלידה השנייה החלה אף היא בירידת מים ולאחר 17 שעות החלו צירים באופן טבעי. בלידה הזו ניסיתי להקהות את כאבי הצירים עם כדורפיזיו וסתם דימיון מודרך. זה הצליח לי עד שהכאב הפך בלתי נסבל וכל 5 דקות היה ציר. בבית החולים שבו ילדתי הצוות היה אפאטי ונראה שלא היה לאחיות ממש אכפת והן לא הקשיבו לי. בסופו של דבר הייתי בפתיחה של 5 ס"מ והעבירו אותי מהר לחדר לידה ושם כב רהתחננתי לאפידורל. האגן כאב לי בגלל מצב טרום לידה שסבלתי ממנו ובקיצור לא הספיקו לתת לי אפידול. כאבים של צירי לחץ הם נוראיין ורק מי שהרגישה אותם בלי הרדמה יכולה להבין את גודל הזוועה. אבל גם לידה זו הסתיימה בלי בעיות.
בלידה הראשונה לא היה לי איש קשר כי אף אחד לא חיכה לי בבית אולם בלידה השנייה הייתה אחותי עם הבן.
זו הייתה אמורה להיות גם בלידה השלישית. הכל היה מוכן. הייתי שבוע 39, מיטה ועגלת תאומים מוכנות עם כל הציוד. אחותי הייתה בכוננות עם הטלפון ליד גם בלילה. רצה הגורל והבן שלה שיחק עם הטלפון ימים לפני ללא ידיעתה והעביר את השם שלי לרשימת החסומים
מה שאומר שאם רציתי להתקשר, לא יכולתי להשיג אותה.
עכשיו הפסקה קטנה:
עוד לפני סוף חופשת הלידה שלי התחלתי לעבוד במשרה חלקית של יום בשוע באיזה מקום וקיבלתי המלצות על מטפלת מצוינת שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. המטפלת בהחלט הייתה טובה אם כי לעולם אי אפשר לדעת בביטחון מלא מה קורה בהיעדרכן. היא טיפת בבית שלה ונראה היה שהכל בסדר. מה שכן היא בהחלט הייתה קצת, איך לומר תאבת בצע וביקשה 50 ש"ח לשעה. הסכמתי. איזו ברירה כבר הייתה? לא אהבתי את העובדה שהיא הייתה אחת מאלה שאומרות משפטים צבועים וחסרי שחר כמו "את כמו הבת שלי", "הילדים שלך הם כמן הנכדים שלי" אלו משפטים שאני אישית קוראת להם משפטי בולשיט כי אין מאחוריהם כלום ואני אישית שונאת לשמוע אותם. בהמשך היא ניסתה לדחוף לי גם את הצהרון שלה עבור הבן שלי במחיר יחסית מופקע של 2300 ש"ח לשלושה שבועות (צהרון עירייה עולה אותו מחיר לכל החודש והם עוד משלמים מיסים וכו')
אבל הסתדרתי איתה ובסך הכל היא הייתה בסדר. אפילו הייתה לי כוונה לשכור אותה כמטפלת עבור הבת שלי שנולדה לא מזמן כדי להמשיך באותה עבודה. כבר דיברתי איתה והיא הסכימה. חשוב לי גם לכתוב לכן שאותה מטפלת גרה בסך הכל קילומטר אחד מהבית שלי ויש לה רכב והיא פנויה כי היא בת 59 והילדים שלה כבר גדולים ומזמן עזבו את הבית.
עכשיו המשך הסיפור:
יום חמישי בערב בשעה 20:15 מרגישה קצת כאבי בטן. חושבת לעצמי שום דבר וממשחכה הלאה. אחרי עוד איזה 10 דקות שוב כאב אבל בעוצמה פחותה יותר. לא ייחסתי לכאבים חשיבות כי הם היו נסבלים וגם לא סדירים ולא באותה עוצמה. באיזשהו שלב הם הפסיקו ונכנסתי למיטה מנסה לישון ואז שוב כאב חד בבטן התחתונה. הלכתי להתפנות בעודי חושבת שזה כלום אלא סתם קריאה של הטבע. הכאבים באו והלכו ואז פתאום התחזקו כל 5 דקות. זה היה כבר אחרי חצות. נםל לי אסימון שאלו צירים!!! (בפעם הקודמת הרגשתי אותם בגב התחתון ובישבן). התקשרי כמובן לאחותי שתגיע בזריזות אולם היא לא ענתה. נשמע איזה צלצול מוזר ואז ניתוק. ניסיתי כמה פעמים ו...כלום! ניסיתי לתפוס א בעלה אף כפי שהתברר מאוחר יותר הוא היה עייף כבר כמה ימים ושם את הטלפון על "שקט" בקיצור מפה לשם נכנסתי פפאניקה מטורפת. "מה אני אעשה עכשיו?" את מי מזעיקים? מי יישאר עם הילדים שלי? איפה אני אלד? להישאר בבית וליילד את עצמי? מה יקרה אם זה יסתיים באסון? לקרוא למד"א? אלו הרי שירותי חירום ויקחו אותי ישר לבית החולים הקרוב הם לא שירותי בייביסיטר. קשה לי להעביר לכן בכתב את גודל הםאניקה שחשתי וכל אותו זמן יש צירים שצריך להתמודד איתם. התחלתי לחשוב למי עוד אני יכולה להתקשר. השעה הייתה כבר 1:15 בלילה. יש לי שלוש שכנות שאני בקשר איתן עם אחת קשר קצת רופף אבל הפעם בגלל המצב הקריטי לא היה זמן לחישובים. התקשרתי לכל מי שרק אפשר שגר לידי וחשבתי שיוכל לעזור לי להיות עם הילדים לפחות כמה שעות עד שהלידה תסתיים ולקחת אותם לגן שגם ככה מאד קרוב לבית. מקסימום חשבתי לעצמי במהלך היום אשיג את אחותי והיא כבר תוציא אותם מהגנים ותדאג להם. הבעיה הייתה שהם לא התעוררו
בצר לי התקשרתי גם למטפלת. היא ראתה את השם שלי על המסך וענתה. אומנם כנראה הערתי אותה מהשינה אבל היא נשמעה יחסית עירנית. סיםרתי לה מהר את כל הסיפור וביקשתי אם תוכל לבוא להיות עם הילדיןם שלי כי אני חייבת להסתלק לבית החולים כמה שיותר מהר. התשובה: "לא אני לא חושבת שאוכל. זו שעה מאוחרת. אולי תנסי בכל זאת את אחד מהשכנים" בנקודה הזו כבר התאפקתי לא לבכות. להתחנן לא רציתי אבל שוב ביקשתי ממנה אם אולי בכל זאת תוכל להגיע. לא יודעת איך בכלל אספתי את עצמי אבל היא בכל זאת אמרה לי "אבל סיגלית, התקשרת אלי ב-1:15 בלילה" במין טון יללני. היא אמרה שבכל זאת אנסה את אחד מהשכנים ושאם אצטרך אותה בהמשך, אני מוזמנת לפנות. קשה לי להביע במילים כמה חסר רגישות היה מה שהיא אמרה. אי אפשר להסביר זאת.
בכל אופן אספתי את עצצמי הבנתי שאין לי שום ברירה אלא לברוח לבית החולים עכשיו ויהיה מה שיהיה למרו שכל הזמן חשבתי על הבן שלי בן ה-3 שיתעורר חלילה בלילה ולא יראה אותי ויהיה עצמו חסר אונים ולא ידע לאן נעלמתי. בדרך עשיתי עוד ניסיון. עצרתי פיזית בדלת של השכנה וצלצלתי אך לא הייתה תשובה ואז צלצלתי בדלת של שכנה אחרת ולא יודעת מה להגיד כאילו מלמעלה שמעו אותי. היא פתחה את הדלת וביקשתי ממנה מהר לעלות להיות עם הילדים עד הבוקר והיא עלתה אני בינתיים רצתי.
הסוף טוב. בשעה 1:50 הזמנתי מונית שהגיעה מייד עליתי בדרך הצירים התקצרו ל-2.30 דקות ונהיו כבר לא פשוטים הנהג עצמו הה בפאניקה והסתכל כל הזמן מעבר לכתף מפחד שאולי אלד לא ברכב
הגעתי לבית החולים בשעה 2:25 רצתי לקבלה הראיתי תעודת זהות ונכנסתי ישר למיון נשים שם באה המיילדת ובדקה לי פתיחה. הייתי עם 7 (!) היא בקושי הספיקה מוניטור ובדטח שלא לחץ דם. ישר העלו אותי לחדר לידה ושם בפתח של חדר הלידה כבר הרגשתי כאבים מטורפים הייתי בפתיחה של 10 בתוך כמה דקות. שוב מי שלא עברה לא תבין הכאב בלתי נסבל זה ממש כאילו האש שורפת אותך. היא הבטיחה לי שתיים-שלוש לחיצות וזהו ואכן כך היה הראש כבר היה בחוץ ואחרי עוד מאמץ קטן היא כבר יצאה לגמרי. אז הכל יסתיים בכי טוב בלידת בזק. אני מבינה בדיעבד כמה מזל היה לי שהגעתי just in time. בחיים לא הייתי מתארת לעצמי שכך תיראה הלידה השלישית והאחרונה שלי בגלגול הזה אבל כך יצא.
ועכשיו לשאלה שלי: אחרי כל מה שכתבתי ותיארתי כאן, מה היין חושבות לגבי המטפלת? אני רואה את זה כאכזריות ואטימות. אדם שהיה מסוגל לעזור לי במצב קריטי , לא הסכים כי לא היה לו מתאים להזיז את עצמו מאזור הנוחות שלו. מיור להזכיר שכל העזרה הייתה בתשלום והייתי בשמחה משלמת לה אבל הנושא כלל לא עלה על הפרק מצידה. היא ידעה באיזה מצב אני ולא היה אכפת לה. זה לכאורה מאישה שאמרה שהילדים שלי הם כמו הנכדים שלה...כן בטח
אני לא מצפה דווקא להזדהות איתי אבל אני אישית לא רוצה שום קשר איתה יותר. לא רוצה לשמוע ממנה לא רוצה לראות אותה ושום דבר. אחרי הלידה אגב היא ניסתה ליצור איתי קשר טפוני ולא עניתי לה. מחקתי אותה מרשימת אנשי הקשר. ההיא כנראה הרגישה אשמה ולדעתי בצדק. דיברתי ען גיסי על זה והוא טען שהיא לא חייבת לי. אז נכון לא חייבת אבל זה אדם שהכרתי, שטיפל בבת שלי, שהבת שלי "לכאורה" הייתה כמו הנכדה שלו ומעניין שלא היה אכפת לו להשאיר אותי ואותה מול שוקת שבורה ברגע של מצוקה אמיתית
מה אתן חושבות?
אני לא נוהגת לכתוב בפורומים אנונימיים ומעדיפה דווקא קבוצות בפייסבוק אבל הפעם חשוב לי לקרוא דעות של נשים במצב כמו שלי רק מבלי לחשוף את זהותי האמיתית.
עד לא מזמן היו לי רק שני ילדים קטנים בן 3 ובת שנה. החלטתי מהר שאני רוצה עוד ילד או ילדה ולכן מייד כשיכולתי הלכתי לסיבוב שלישי ונקלטתי די מהר. ילדתי לפני כשבוע ילדה נוספת.
אני צריכה לתת לכם הקדמה לשאלה שלי בסוף. תכך תבינו שהכל קשור:
אציין רק שכל הלידות שלי הסתיימו בהצלחה ובלידה רגילה. הלידה הראשונה החלה בירידת מים והתארכה כמעט לידי יומיים מכיוון שהייתה ירידת מים אבל בלי צירים, קיבלתי זירוז עם אפידורל ולאחר לא מעט שעות ילדתי. הלידה השנייה החלה אף היא בירידת מים ולאחר 17 שעות החלו צירים באופן טבעי. בלידה הזו ניסיתי להקהות את כאבי הצירים עם כדורפיזיו וסתם דימיון מודרך. זה הצליח לי עד שהכאב הפך בלתי נסבל וכל 5 דקות היה ציר. בבית החולים שבו ילדתי הצוות היה אפאטי ונראה שלא היה לאחיות ממש אכפת והן לא הקשיבו לי. בסופו של דבר הייתי בפתיחה של 5 ס"מ והעבירו אותי מהר לחדר לידה ושם כב רהתחננתי לאפידורל. האגן כאב לי בגלל מצב טרום לידה שסבלתי ממנו ובקיצור לא הספיקו לתת לי אפידול. כאבים של צירי לחץ הם נוראיין ורק מי שהרגישה אותם בלי הרדמה יכולה להבין את גודל הזוועה. אבל גם לידה זו הסתיימה בלי בעיות.
בלידה הראשונה לא היה לי איש קשר כי אף אחד לא חיכה לי בבית אולם בלידה השנייה הייתה אחותי עם הבן.
זו הייתה אמורה להיות גם בלידה השלישית. הכל היה מוכן. הייתי שבוע 39, מיטה ועגלת תאומים מוכנות עם כל הציוד. אחותי הייתה בכוננות עם הטלפון ליד גם בלילה. רצה הגורל והבן שלה שיחק עם הטלפון ימים לפני ללא ידיעתה והעביר את השם שלי לרשימת החסומים
עכשיו הפסקה קטנה:
עוד לפני סוף חופשת הלידה שלי התחלתי לעבוד במשרה חלקית של יום בשוע באיזה מקום וקיבלתי המלצות על מטפלת מצוינת שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. המטפלת בהחלט הייתה טובה אם כי לעולם אי אפשר לדעת בביטחון מלא מה קורה בהיעדרכן. היא טיפת בבית שלה ונראה היה שהכל בסדר. מה שכן היא בהחלט הייתה קצת, איך לומר תאבת בצע וביקשה 50 ש"ח לשעה. הסכמתי. איזו ברירה כבר הייתה? לא אהבתי את העובדה שהיא הייתה אחת מאלה שאומרות משפטים צבועים וחסרי שחר כמו "את כמו הבת שלי", "הילדים שלך הם כמן הנכדים שלי" אלו משפטים שאני אישית קוראת להם משפטי בולשיט כי אין מאחוריהם כלום ואני אישית שונאת לשמוע אותם. בהמשך היא ניסתה לדחוף לי גם את הצהרון שלה עבור הבן שלי במחיר יחסית מופקע של 2300 ש"ח לשלושה שבועות (צהרון עירייה עולה אותו מחיר לכל החודש והם עוד משלמים מיסים וכו')
אבל הסתדרתי איתה ובסך הכל היא הייתה בסדר. אפילו הייתה לי כוונה לשכור אותה כמטפלת עבור הבת שלי שנולדה לא מזמן כדי להמשיך באותה עבודה. כבר דיברתי איתה והיא הסכימה. חשוב לי גם לכתוב לכן שאותה מטפלת גרה בסך הכל קילומטר אחד מהבית שלי ויש לה רכב והיא פנויה כי היא בת 59 והילדים שלה כבר גדולים ומזמן עזבו את הבית.
עכשיו המשך הסיפור:
יום חמישי בערב בשעה 20:15 מרגישה קצת כאבי בטן. חושבת לעצמי שום דבר וממשחכה הלאה. אחרי עוד איזה 10 דקות שוב כאב אבל בעוצמה פחותה יותר. לא ייחסתי לכאבים חשיבות כי הם היו נסבלים וגם לא סדירים ולא באותה עוצמה. באיזשהו שלב הם הפסיקו ונכנסתי למיטה מנסה לישון ואז שוב כאב חד בבטן התחתונה. הלכתי להתפנות בעודי חושבת שזה כלום אלא סתם קריאה של הטבע. הכאבים באו והלכו ואז פתאום התחזקו כל 5 דקות. זה היה כבר אחרי חצות. נםל לי אסימון שאלו צירים!!! (בפעם הקודמת הרגשתי אותם בגב התחתון ובישבן). התקשרי כמובן לאחותי שתגיע בזריזות אולם היא לא ענתה. נשמע איזה צלצול מוזר ואז ניתוק. ניסיתי כמה פעמים ו...כלום! ניסיתי לתפוס א בעלה אף כפי שהתברר מאוחר יותר הוא היה עייף כבר כמה ימים ושם את הטלפון על "שקט" בקיצור מפה לשם נכנסתי פפאניקה מטורפת. "מה אני אעשה עכשיו?" את מי מזעיקים? מי יישאר עם הילדים שלי? איפה אני אלד? להישאר בבית וליילד את עצמי? מה יקרה אם זה יסתיים באסון? לקרוא למד"א? אלו הרי שירותי חירום ויקחו אותי ישר לבית החולים הקרוב הם לא שירותי בייביסיטר. קשה לי להעביר לכן בכתב את גודל הםאניקה שחשתי וכל אותו זמן יש צירים שצריך להתמודד איתם. התחלתי לחשוב למי עוד אני יכולה להתקשר. השעה הייתה כבר 1:15 בלילה. יש לי שלוש שכנות שאני בקשר איתן עם אחת קשר קצת רופף אבל הפעם בגלל המצב הקריטי לא היה זמן לחישובים. התקשרתי לכל מי שרק אפשר שגר לידי וחשבתי שיוכל לעזור לי להיות עם הילדים לפחות כמה שעות עד שהלידה תסתיים ולקחת אותם לגן שגם ככה מאד קרוב לבית. מקסימום חשבתי לעצמי במהלך היום אשיג את אחותי והיא כבר תוציא אותם מהגנים ותדאג להם. הבעיה הייתה שהם לא התעוררו
בכל אופן אספתי את עצצמי הבנתי שאין לי שום ברירה אלא לברוח לבית החולים עכשיו ויהיה מה שיהיה למרו שכל הזמן חשבתי על הבן שלי בן ה-3 שיתעורר חלילה בלילה ולא יראה אותי ויהיה עצמו חסר אונים ולא ידע לאן נעלמתי. בדרך עשיתי עוד ניסיון. עצרתי פיזית בדלת של השכנה וצלצלתי אך לא הייתה תשובה ואז צלצלתי בדלת של שכנה אחרת ולא יודעת מה להגיד כאילו מלמעלה שמעו אותי. היא פתחה את הדלת וביקשתי ממנה מהר לעלות להיות עם הילדים עד הבוקר והיא עלתה אני בינתיים רצתי.
הסוף טוב. בשעה 1:50 הזמנתי מונית שהגיעה מייד עליתי בדרך הצירים התקצרו ל-2.30 דקות ונהיו כבר לא פשוטים הנהג עצמו הה בפאניקה והסתכל כל הזמן מעבר לכתף מפחד שאולי אלד לא ברכב
ועכשיו לשאלה שלי: אחרי כל מה שכתבתי ותיארתי כאן, מה היין חושבות לגבי המטפלת? אני רואה את זה כאכזריות ואטימות. אדם שהיה מסוגל לעזור לי במצב קריטי , לא הסכים כי לא היה לו מתאים להזיז את עצמו מאזור הנוחות שלו. מיור להזכיר שכל העזרה הייתה בתשלום והייתי בשמחה משלמת לה אבל הנושא כלל לא עלה על הפרק מצידה. היא ידעה באיזה מצב אני ולא היה אכפת לה. זה לכאורה מאישה שאמרה שהילדים שלי הם כמו הנכדים שלה...כן בטח
אני לא מצפה דווקא להזדהות איתי אבל אני אישית לא רוצה שום קשר איתה יותר. לא רוצה לשמוע ממנה לא רוצה לראות אותה ושום דבר. אחרי הלידה אגב היא ניסתה ליצור איתי קשר טפוני ולא עניתי לה. מחקתי אותה מרשימת אנשי הקשר. ההיא כנראה הרגישה אשמה ולדעתי בצדק. דיברתי ען גיסי על זה והוא טען שהיא לא חייבת לי. אז נכון לא חייבת אבל זה אדם שהכרתי, שטיפל בבת שלי, שהבת שלי "לכאורה" הייתה כמו הנכדה שלו ומעניין שלא היה אכפת לו להשאיר אותי ואותה מול שוקת שבורה ברגע של מצוקה אמיתית
מה אתן חושבות?
