הראשון לספטמבר. ממשיכה!

הראשון לספטמבר. ממשיכה!

כאמור, הראשון לספטמבר הילד הלך לבית הספר
מחוייך וממש היה מאושר.
כאילו, שנה חדשה עם כל המשמתע מכך.

וכשחזר עם פנים נפולים הבנתי שמשהו קרה.
הוא נכנס הביתה ולחדרו והתיישב בכבדות על המיטה.
הפנים. הפנים שלו הראו הכל:(

איך לספר דבר כזה?
אולי אכתוב מהר ואמשיך הלאה.

הגיע הילד שלי לבית הספר ופגש את חבריו.
סיפרתי לכן שהוא מת על הכיתה שלו:)
מהון להון, היתה להם הופעת סטנדאפ בקרבת בית ספר.
כל הילדים הלכו ונכנסו לאולם די גדול.
כשכולם התיישבו במקומם והמופע עמד להתחיל
כאשר בני יושב בשורה מצד שמאל והמחנך שלו יושב בצד ימין.
המחנך לכד את תשומת לבו של בני ועשה לו עם היד - בוא הנה!
עם האצבע המורה סימן לו שיגיע אליו.
הילד התכופף כדי לא להפריע לשאר הילדים וגם לא רצה למשוך
תשומת לב. כולם היו ישובים בכיסא.
הילד התקרב אליו והוא קרב את פיו לאוזנו של הילד ואמר
- אחרי ההצגה תיגש לבית הספר!
כמה רשע יש במשפט כזה!
ומה כל כך דחק במורה שנייה לפני המופע
ובכלל ביום הראשון של בית הספר.

כשהסתיים המופע כולם התפזרו הביתה.
בני הלך לבית הספר.
הוא סיפר שהלך באיטיות.
כאשר הגיע לבית הספר והוא היה ריק המתין ולא ידע למה.

אחרי כרבע שעה ניגשה אליו אישה שאין לו מושג מי היתה
ואמרה לו - אתה זוכר שלא הגשת עבודה בתנך לפני חצי שנה?
אם לא תגיש תוך שלושה ימים - לא תוכל להיכנס לבית הספר.
והלכה לדרכה.

זו היתה מהלומה!
תארו לכן, עד כמה זה היה מתוכנן היטב.
היה לו זמן בחופש הגדול לתכנן את מעשיו.
יום חסד אחד לא ניתן לילד.
ובאיזו נבזות איומה:(
ואם חשבתן לרגע שמישהו ביקש את העבודה ההיא בתנ'ך, הרי ברור שלא.

התקשרתי למנהל. לקבוע איתו פגישה דחופה.
למזלי היתה במשרד השותפה שלי דאז.
ביקשתי מהמנהל להיפגש איתו.
לא תאמינו - הוא סירב.
אמר שהוא לא מוצא טעם להיפגש ואפשר לשוחח בטלפון.
אגב, הוא מכחיש מכל וכל את השיחה שלנו.
ואת בקשתי להיפגש.

אחרי זמן מה, הוזמנתי לעירייה.
מה לי ולמקום הזה בכלל?
נכנסתי לחדר ובו ישבו כעשרים נשים.
גם נציגה של משרד הרווחה.
היה נורא.
לא הייתי צריכה ללכת בכלל.

בסופה של השנה השלישית וכשהחל החופש הגדול
אני מקבלת שוב טלפון מהמורה.
כאן, פניתי לעורך דין ושלחתי מכתב חמור למנהל ולמשרד החינוך.
מכתב שאי אפשר להתעלם ממנו.
אין ספור אנשים קראו אותו וכולם היו בשוק ממעלליו של המורה.

שנתיים עברו ועד היום אף אחד לא חזר אלי.
אין מפקח אחד או מפקחת שלא קיבלו את המכתב
וזה פשוט צועק לשמיים:(

הילד שלי נשר מבית הספר.
כל השנה האחרונה היה בבית.
 

אד י

New member
ממממממ.....

הפוסט הזה הכי פחות ברור לי מכל השלושה.
אני מתארת לעצמי שלא רצית לחשוף את כל הפרטים הקשים וזה מובן לגמרי.
&nbsp
לרוב אני מאוד מעריכה את הגישה שלך לחיים כפי שעולה מתוך הפוסטים שלך, אך במקרה הזה אני חושבת שהיית יכולה לבחור בגישה טובה יותר.
אם זה בשיתוף פעולה עם הבקשה המקורית לאבחון שהייתה מראש מפחיתה את הסיכוי לסימון שלך ושל בנך כבעייתיים.
ואם זה במעבר לבית ספר אחר, כבר בתום השנה הראשונה הקשה.
אני לא רואה שום סיבה לשלוח ילד למסגרת שהמבוגרים בתוכה רעים אליו. גם אם יש לו חברים שם. ועוד להתעקש על כך שנה אחרי שנה.
אני אילו הייתי במקומך, הייתי מודיעה לילד כבר בדיכאון הראשון בכיתה ז', שלבית הספר הזה הוא לא חוזר, ויוצאת איתו לחיפוש בית ספר שמתאים לכם.
&nbsp
כשאני הוצאתי את הבת שלי מהחינוך הרגיל, היא הייתה בגיל גן, הייתי בטוחה שהיא תכעס שאני מעבירה אותה דירה ומפרידה אותה מהחברות, כי הייתה בסך הכל בת 5 וילדים בני 5 לא אוהבים כאלו שינויים.
אבל היא הייתה בעננים מרוב אושר, כל כך שמחה שהיא לא תצטרך יותר להתמודד עם המסגרת שהייתה לא טובה לה. לא האמנתי שהתגובה שלה תהייה כל כך קיצונית, רק מהתגובה הבנתי כמה רע באמת היה לה. וכמה טוב עשתה לה עצם הידיעה שאני רואה את הסבל שלה ועושה משהו בנדון.
&nbsp
&nbsp
 

אמאנחל

Member
מנהל
מה שהיה היה

ממה שכתבת בעבר אני מבינה שהוא סיים י"א, כלומר יש לו עוד שנה עד לגיוס.
&nbsp
את יכולה לקחת אותו עכשיו לאבחון מלא, כדי לעזור להתמקד בכל כלי שיכול להקל עליו ולעזור לו (אבחון זה לא רק ריטלין, זה עוד כלים שיכולים לעזור), ולרשום אותו לשנה הבאה לבית ספר אקסטרני. אם הוא ילמד יפה בשנה הקרובה, את/הוא יכולים על סמך ההתמדה שלו לבקש דחיית גיוס של שנה מהצבא והוא יוכל להשלים בגרות (אם אי אפשר לגמור הכל השנה). כל זה כמובן בתנאי שהוא רוצה לנסות ולעבוד קשה. בגיל הזה בלי הרצון שלו שום דבר לא יקרה, כמובן.
&nbsp
שמעתי מהורים ביישוב שלי שיש בית ספר פרטי שבו התלמידים לומדים בקבוצות של ששה תלמידים בכל כתה, ומתקדמים נפלא. אמרו לי שעולה 1500 ש"ח לחודש. נשמע לי מציאה, זה כמו מחיר של צהרון. אני לא יודעת פרטים, אני בטוחה שאת תוכלי לברר מה ההיצע באזור שלך.
&nbsp
גם ללכת לעבוד זאת אפשרות, כמובן. לא הכל זה בגרות בחיים. ואם מחליטים שרוצים בכל זאת, אפשר להשלים גם אחרי הצבא. החיים לא נגמרים בגיל שבע עשרה.
 
לא פשוט! אני לא סובלת מוסדות שרומסות את היחיד

וזה קורה כל הזמן בכל מקום.
ממש כואב הלב על הילד. וגם אלייך לבי יוצא, כאמא אני לא ישנה לפעמים לילות בגלל שמישהו העליב או לא כיבד את הבן שלי, והם רק פעוטות.

ולגבי איבחון, אני גם ל א מתחברת לאיבחונים ותיוגים וכו'. אם כי לפעמים שוו ה לשקול. אני מכירה תופעות אחרות, של בני נוער שרצים לאיבחונים כדי לקבל הקלות בבחינות בגרות ובפסיכומטרי, ממש רצים באופן פרטי ולרוב זה מניב תוצאות. רק אומרת שיש לזה פאן חיובי.
אגב לנשירה דווקא יש חיזוק גדול לכל האמירות האלה לצערי, כי מורים חארות יש בכל מקום אבל תלמידים לא נושרים בקלות רבה זה בדרכ שילוב של כמה קשיים. באמת שלא מתיימרת לדעת מה ומו, אבל רק אומרת שיש שלבים שגם אמא תהיה רגישה וחכמה ככל שתהיה, יכולה לפספס. ובאמת שהיום איבחונים הפכו סוג של נורמה, בקטע של להקל על הילד ולא לשמש לו כמכשול.

בכל מקרה- אם החלטת שלא, והמערכת שמרנית מכדי לראות אלטרנטיבה, ונכנסת בו באופן מרושע כל כך, הפתרון בדרכ הוא לעבור למקום אחר. כי זה להילחם בתחנת רוח. אין טעם בכלל, גם כשהצדק לצידך, זה לא עוזר.

אני עברתי לאקסטרני בי"ב. מסיבות אחרות, אבל יכולה לומר לך שכרגע נשמע שהבן שלך צריך אווירה תומכת והאווירה שם שונה לחלוטין, לומדים כמובן אבל פחות משמעת, פחות יושבים על הנשמה, בטח לא רודפים אף אחד ושום דבר והאווירה החברית מאוד חזקה, כי זה קיבוץ של חבר'ה מכל מיני מקומות, יש הרב היותר צבע מאשר בית הספר השכונתי. זה לא גן עדן, בית ספר ככל בתי הספר וגם שם יש טוב ורע וכמובן אנשים שמי יודע. אני גם חושבת שלנשור ולהישאר בבית עלול להגדיל את הטראומה, שכאילו הוא לא "חזר לסוס" מהר. לא הצליח הלתגבר ולהתמודד. מסגרת אחרת שבה הנחיתה תהיה רכה יותר, יכולה לעשות תיקון לחוויה הזו.

גם. המנהל/מורים באקסטרנים בדרכ הם אנשים יותר צבעוניים (כמובן בהכללה) מבתי ספר רגילים, הם משתכרים טוב יותר מבית ספר רגיל (בדר"כ) וצריכים להוכיח את עצמם כל שנה , הותק שם לא תופס, רק נטל ההוכחה וזה גם עובר דרך ריצוי ההורים והתלמידים. האופי. יש מכל המינים והצבעים אבל מה שתיארת- שהוא מאוד קיצוני, לא נתקלתי שם.

אני מציעה שתמצאו יחד בית ספר כזה. עם בגרות או בלי בגרות פחות קריטי, אפשר להשלים אחרי הצבא ואפשר גם חלקית בתיכון מה שיהיה לו קל להדביק פערים, אבל כן חשובה לדעתי מסגרת אפילו כדי לשבור אותה מדי פעם (מה שאהבתי ועדיין לעשות). בכל זאת משהו לקום אליו לחזור ממנו, לפגוש אנשים, להתפתח. אנחנו מתפתחים מאינטראקציות, זה חוק טבע. כל השאר זה נחמד אבל מה שגורם לנו לגדול ולהתפתח אלו החוויות עם האנשים האחרים. בגיל הזה הוא יישאב יותר ויותר למחשב ולעולם הפנימי שלו אם לא תהיה מסגרת מינימלית. וגם כאמור לעניין הטראומה, שלא יתחפר עם הגיפ עו ד יותר עמוק בבוץ.

לגבי תכנים לימודיים, כל מה שהוא יקבל משם יהיה פלוס גדול לעומת שאיבה למסכים בבית ואין לגבי זה שאלה. וגם מההיבט העתידי, כן חשוב שיהיו לו 12 שהות לימוד, לפחות בתחילת הדרך כשחובת ההוכחה עליך לכל הפחות הלשמת 12 שנות לימוד, לא משהו שיתייג אותו במקומות שיקחו אותו ואת החוויות שלו אחורה.

לגבי האקסטרני, בתקופתו גם היה מין סידור כזה שמי שלא עושה בגרות בחלק מהמקצועות או ההיפך, עובר בגרות באחוז מסויים מהמקצועות זכאי להשלמה חינם של חלק אחר אחרי הצבא.

לגבי התשלום - אפש ר להתמקח. זה בית ספר פרטי, אפשר גם אפשר.

בקיצור, במקומך, בדרכך המקסימה הייתי משכנעת אותו לברר על בית ספר אקסטרני, הם כבר יודעים מחברים/פייסבוק מה יש באזור, מה נראה להם, מה לא. להירשם בקטע של חוויה חברתית או לכל הפחות מסגרת מינימלית.

אני לא חושבת שהתפקיד שלנו כהורים הוא תמיד לשמש מצע רך לנחות עליו. לא אומרת שזה המ שאת עושה, לא מכירה מקרוב
אבל מה שבטוח זה שלפעמים אנחנו בהחלט צריכים לתת בעיטה קדימה אחרי הנחיתה. כזו שתרים אותך למעלה.
 

yarden43211

New member
מה שהכי חשוב זה הנפש של הילד.

אני מסכימה עם אמאנחל "מה שהיה היה" צריך לחשוב קדימה.
מה שהכי חשוב אכשיו זה הנפש של הילד, לימודים , איבחון כן או לא, את הכל אפשר לעשות אכר-כך.
ואת צרכה לחשוב טוב איך את עוזרת לו, ויכול להיות שלימודים ובגרויות זה לא מה שמתאים לו אכשיו. אולי אפשר למצוא לו עבודה בתחום שמעניין אותו, ואז הוא יחזור כל יום הביתה עם חיוך על השפתיים , ומכאן אפשר להמשיך. ולתת לו את החום ואהבה כדי שיוכל להמשיך להאמין בעצמו.
יש המון אנשים שהיצליחו ומצאו את מקומם בחיים, ללא השכלה מבית ספר,או אוניברסיטה. והחשוב יותר מהכל זה לחזק אותו.
 

jiminit2

New member
לא יודעת איך לאכול את הסיפור הזה

מצד אחד, מההיכרות עם מערכת החינוך בשנת הלימודים הנוכחית אני יכולה להאמין לאטימות ולניסיונות לאבחן בכל מחיר ולהתאים את הילד למערכת. מצד שני, האם לא היתה אפשרות להוציא אותו מהכיתה הזו ולעבור ללמוד תחת מורה אחר?(הבנתי שזה מחנך הכיתה). ואם אי אפשר, האם לא ניתן היה לעבור לבית ספר אחר? מאוד מפחיד כמה כוח יש לאיש צוות אחד להרוס או לרומם ילד. זוכרת את זה מימי ילדותי ואני רואה שלא השתנה
 
למעלה