ינקינטונה 2
New member
אני ממשיכה.
באותו הרגע כשהמורה הבין שאני לא מתכוונת לקחת את בני לאבחון
הוא איבד את עצמו לדעת והחל להתעמר בילד.
לא מספרת לפי סדר כרונולוגי.
קיבלתי שיחות הביתה ושם הוא החל לקרוא לי - אפוטרופוסית.
כאילו, מעולם לא שמעתי שקוראים לאימא בשם הזה.
אחותי - מורה, היתה בשוק מהפנייה שלו אלי.
ביקשתי ממנו ולא פעם אחת להפסיק לקרוא לי בשם הזה
ותיקנתי אותו בכל פעם מחדש.
אני אימא שלו! בקול רם וברור.
אחרי שליש לימודים היתה אסיפת הורים.
הלכתי עם הילד והוא בכיתה ז'.
נכנסנו פנימה לכיתה וראיתי שהעיניים שלו אדומות.
עלה לי החשד שהוא עישן גו'יינט (לא מעט מורים ומורות מעשנים
לפני שמתחילים ללמד. כן, מכירה ולא מעט)
אבל היה זה החשד הפרטי שלי ולא אמרתי מילה. רק הסתכלתי עליו.
הילד ישב לידי וחיכינו למוצא פיו.
היה שקט כאילו הסתכל בדפים ופתאום הוא הרים את קולו לצעקה
והצביע עם האצבע המורה לכיוון בני ובקול צעקה אמר לו:
לא תהיה לך בגרות. לעולם לא תעשה בגרות.
והכל בגלל אימא שלך!
לקח לי כמה שניות להבין אותו וביקשתי בשקט
שישנה את צורת הדיבור שלו.
"זו נבואה שתגשים את עצמה. אז אנא, תדבר בנימוס אלינו."
נזל לו רוק מהפה. הוא הקשיב לי ודפק על השולחן בחוזקה.
ושוב אותה התלהמות באומרו שאני האחראית
לכך שהוא לא יוציא תעודת בגרות לעולם!
הסתכלתי על הילד שלי וראיתי שהוא מתכווץ על הכיסא עם עיניים דומעות.
הוא אמר לי שהעיניים שלו לא דמעו.
הוא פשוט בכה
ביקשתי מהילד לקום ואמרתי למורה שאנחנו
נעזוב את החדר כי אין לי רצון לשמוע אותו.
אחזתי את ידו של הילד ויצאנו משם.
הייתי בשוק. נשבעת לכן שלקח לי זמן להבין את מה שקרה בחדר.
אחרי זמן מה, הילד התחיל לפחד.
זה היה יום שישי והוא לא הסכים לצאת מהמיטה
ואמר בשקט - אני פוחד ממש. אימא, אני פוחד נורא.
כל סוף השבוע הוא סירב לצאת מהמיטה
כאשר השמיכה שלו היתה מעל ראשו.
מה אומר לכן, הלב שלי יצא מהמקום
הייתי ממש מבוהלת. אחוזת פחד מדבריו והתנהגותו.
ראיתי ילד שבור ומבוהל. ממש מבועת.
אני פוחד מבית ספר. כך אמר וחזר על דבריו.
הוא כיסה את ראשו עם השמיכה ולא רצה אפילו לאכול.
אין מילים יפות או נכונות לתאר את מה שעבר עלי באותו הסוף שבוע
הגיע יום ראשון והלכתי למיטתו.
ושוב אותו המראה. השמיכה מכסה את ראשו
והוא שוב חוזר על דבריו.
אני פוחד. אני פוחד נורא
לעולם לא אשכח את קולו כשהוא חווה את הפחד הזה.
שקט, איטי וצרוד משהו.
באותה השנייה החלטתי החלטה שלדעתי הצילה אותו ואותי.
אמרתי לו שיקום כי אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר
בבית קפה.
הוא הוריד לאט לאט את השמיכה ועיניו היום שטופות בדמעות.
וכולו סמוק בלחייים ונראה כל כך עייף.
לבית הקפה הוא הלך לאט. היה לאה מהסוף שבוע.
ממש שבר כלי
אלוהים, איזה חלום בלהות.
הוא הסכים. וזה היה הרגע הכי נכון בחיים שלי.
הלכנו לבית קפה יום יום - קרוב לחודשיים.
לא דיברתי מילה על בית ספר.
כשסיימנו הלכתי לעבודה והוא למחשב לשחק.
המחשב הציל אותו. ממש.
יום יום אמרתי לו את אותו המשפט.
אתה עובר משבר זמני וזה בסדר.
גם משברים צריכים לדעת לעבור.
כך אמרתי וחזרתי ותמיד זכרתי להוסיף את המילה - זמני.
אחרי חודשיים כשראיתי שהוא חוזר לעצמו
הוא הסכים לשוב לבית הספר.
הסתיימה לה השנה הראשונה
והילד אחרי חודשיים של חופש גדול ומנוחה רגשית וגעגועים לחבריו
(הוא מאוד מאוד אוהב את הכיתה שלו) הלך לבית ספר
עם חיוך רחב וחולצה מגוהצת למשעי. (הפסקתי עם זה).
הראשון לספטמבר הוא יום כזה "מיוחד במינו"
התרגשות נעימה כזו
אחרי חמש שעות חזר עם פנים נפולים
אפיל השכן שם לב ואמר שהילד שלי נראה מדוכדך.
מה שהוא עבר בחמש שעות האלה - מדכא עד עפר.
אמשיך מאוחר יותר או מחר.
באותו הרגע כשהמורה הבין שאני לא מתכוונת לקחת את בני לאבחון
הוא איבד את עצמו לדעת והחל להתעמר בילד.
לא מספרת לפי סדר כרונולוגי.
קיבלתי שיחות הביתה ושם הוא החל לקרוא לי - אפוטרופוסית.
כאילו, מעולם לא שמעתי שקוראים לאימא בשם הזה.
אחותי - מורה, היתה בשוק מהפנייה שלו אלי.
ביקשתי ממנו ולא פעם אחת להפסיק לקרוא לי בשם הזה
ותיקנתי אותו בכל פעם מחדש.
אני אימא שלו! בקול רם וברור.
אחרי שליש לימודים היתה אסיפת הורים.
הלכתי עם הילד והוא בכיתה ז'.
נכנסנו פנימה לכיתה וראיתי שהעיניים שלו אדומות.
עלה לי החשד שהוא עישן גו'יינט (לא מעט מורים ומורות מעשנים
לפני שמתחילים ללמד. כן, מכירה ולא מעט)
אבל היה זה החשד הפרטי שלי ולא אמרתי מילה. רק הסתכלתי עליו.
הילד ישב לידי וחיכינו למוצא פיו.
היה שקט כאילו הסתכל בדפים ופתאום הוא הרים את קולו לצעקה
והצביע עם האצבע המורה לכיוון בני ובקול צעקה אמר לו:
לא תהיה לך בגרות. לעולם לא תעשה בגרות.
והכל בגלל אימא שלך!
לקח לי כמה שניות להבין אותו וביקשתי בשקט
שישנה את צורת הדיבור שלו.
"זו נבואה שתגשים את עצמה. אז אנא, תדבר בנימוס אלינו."
נזל לו רוק מהפה. הוא הקשיב לי ודפק על השולחן בחוזקה.
ושוב אותה התלהמות באומרו שאני האחראית
לכך שהוא לא יוציא תעודת בגרות לעולם!
הסתכלתי על הילד שלי וראיתי שהוא מתכווץ על הכיסא עם עיניים דומעות.
הוא אמר לי שהעיניים שלו לא דמעו.
הוא פשוט בכה
ביקשתי מהילד לקום ואמרתי למורה שאנחנו
נעזוב את החדר כי אין לי רצון לשמוע אותו.
אחזתי את ידו של הילד ויצאנו משם.
הייתי בשוק. נשבעת לכן שלקח לי זמן להבין את מה שקרה בחדר.
אחרי זמן מה, הילד התחיל לפחד.
זה היה יום שישי והוא לא הסכים לצאת מהמיטה
ואמר בשקט - אני פוחד ממש. אימא, אני פוחד נורא.
כל סוף השבוע הוא סירב לצאת מהמיטה
כאשר השמיכה שלו היתה מעל ראשו.
מה אומר לכן, הלב שלי יצא מהמקום
הייתי ממש מבוהלת. אחוזת פחד מדבריו והתנהגותו.
ראיתי ילד שבור ומבוהל. ממש מבועת.
אני פוחד מבית ספר. כך אמר וחזר על דבריו.
הוא כיסה את ראשו עם השמיכה ולא רצה אפילו לאכול.
אין מילים יפות או נכונות לתאר את מה שעבר עלי באותו הסוף שבוע
הגיע יום ראשון והלכתי למיטתו.
ושוב אותו המראה. השמיכה מכסה את ראשו
והוא שוב חוזר על דבריו.
אני פוחד. אני פוחד נורא
לעולם לא אשכח את קולו כשהוא חווה את הפחד הזה.
שקט, איטי וצרוד משהו.
באותה השנייה החלטתי החלטה שלדעתי הצילה אותו ואותי.
אמרתי לו שיקום כי אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר
בבית קפה.
הוא הוריד לאט לאט את השמיכה ועיניו היום שטופות בדמעות.
וכולו סמוק בלחייים ונראה כל כך עייף.
לבית הקפה הוא הלך לאט. היה לאה מהסוף שבוע.
ממש שבר כלי
אלוהים, איזה חלום בלהות.
הוא הסכים. וזה היה הרגע הכי נכון בחיים שלי.
הלכנו לבית קפה יום יום - קרוב לחודשיים.
לא דיברתי מילה על בית ספר.
כשסיימנו הלכתי לעבודה והוא למחשב לשחק.
המחשב הציל אותו. ממש.
יום יום אמרתי לו את אותו המשפט.
אתה עובר משבר זמני וזה בסדר.
גם משברים צריכים לדעת לעבור.
כך אמרתי וחזרתי ותמיד זכרתי להוסיף את המילה - זמני.
אחרי חודשיים כשראיתי שהוא חוזר לעצמו
הוא הסכים לשוב לבית הספר.
הסתיימה לה השנה הראשונה
והילד אחרי חודשיים של חופש גדול ומנוחה רגשית וגעגועים לחבריו
(הוא מאוד מאוד אוהב את הכיתה שלו) הלך לבית ספר
עם חיוך רחב וחולצה מגוהצת למשעי. (הפסקתי עם זה).
הראשון לספטמבר הוא יום כזה "מיוחד במינו"
התרגשות נעימה כזו
אחרי חמש שעות חזר עם פנים נפולים
אפיל השכן שם לב ואמר שהילד שלי נראה מדוכדך.
מה שהוא עבר בחמש שעות האלה - מדכא עד עפר.
אמשיך מאוחר יותר או מחר.
