מעבר דירה

[monicel]

מעבר דירה

כבר מזמן לא כתבתי כאן והזמן רץ. הקטנים כבר גדולים, כיתה ג'
גרתי עם הוריי מהלידה ורק עכשיו אני עוברת דירה לעיר אחרת, דירה שלי. אמי סעודית כולל מטפלת וזה בלתי נסבל.
השמחה מהולה בחששות כלכליים בעיקר. אני עובדת פרילנס וכמו שאתן יודעת ההכנסה לא קבועה. אני מתרגשת וכך גם הילדים. זה קצת מצחיק בגילי (50+) אבל זאת המציאות. אני פועלת להגדיל את ההכנסות אבל זה לא קל. ניסיתי לקבל סיוע מהרווחה אבל לא זכיתי בכלום.

 

[מרגנית2]

יקירתי קחי אויר לריאות

מעבר דירה זה הטראומה הכי גדולה שהיתה לי בשנים האחרונות
עד שמצאתי את עצמי
עד שמצאתי ביביסיטר
עד שיכולתי להרשות לעצמי לחזור בשעה עשר בלילה מבילוי
זה לקח שנים
אני הייתי נשארת ליד אמא
אולי שוכרת דירה קרובה
לגבי הפרילנס
לא הרווחתי כלום כל השנים
תמיד רימו אותי
כיום אני שכירה וזהו..

 

[ינקינטונה 2]

וואו, איזו בשורה נהדרת

כשאני עזבתי את בית הורי שערי שמיים נפתחו לי

כל קושי שבעולם אם קיים שווה את המעבר לביתך עם ילדיך.

תשמעי, בשורה הכי טובה ששמעתי בחודש האחרון.
תהני. אלוהים, זה כיף. זה אושר. וזה הכי נהדר בעולם
לגור עם ילדיך בבית משלך.

ואם מה שיגיע - נתמודד ביחד

 

[שמש שלנו]

אמך תמכה בך ובילדייך כל חייכם בביתה וכשהיא סיעודית את עוזבת?

קשה להעביר טון דיבור באינטרנט אז אני אבהיר שאני לא כותבת ממקום שלילי. אני באמת שואלת שאלה הגיונית. האם את חושבת שזה הגיוני שאמך דווקא בשעתה הקשה תראה שאת ונכדיה נעלמים לה כמעט לגמרי, אחרי שבמשך 50 שנה גרת בביתה עם ילדייך ונתמכת ככל הנראה רבות על ידה?
זה עלול לשבור אותה לגמרי.

אני יכולה להבין צורך לעזוב לדרך עצמאית (אפילו מוקדם בהרבה), אבל זה נשמע שהפסיק להיות נח ומועיל... ועזבת במחשבה רק על המקום שלה בחייכם שמבחינתך הסתיים - ולא הענקת מקום לחשוב על המקום שלך בחייה ועל כמה שאת וילדייך חשובים לה. מטפלת זו לא משפחה, להיפך, כשיש מטפלת צריך לפקוח עין פי כמהכי היא תלויה בה. ויש כמובן דאגות וסידורים שרק בני משפחה בטח מהדור הצעיר (ופחות אבא וכו') יכולים לעשות והכי חשוב- להעניק לה ביטחון וחום בידיעה שאת שם בשבילה.
.
בקיצור, כמו שכתבו כאן למעלה, לדעתי נכון יותר גם לטובתך, לטובת אמך וגם לילדים לעזוב לדירה בקרבת האמא, גם כדי להמשיך את חייהם במסגרות והחברים וכו' שהם רגילים אליהם מילדות, וגם כדי להיות קרובה לאמך.

לגבי הרווחה, אם את אומרת שיש לך בית משלך ושגרת עד גיל 50 אצל אמך, את רחוקה מאוד מהקריטריונים שמזכים בסיוע מהרווחה.

 

[אמסטרדם4]

לטפל בהורה סיעודי זה הדבר הכי קשה שיש. אני מחזקת את ידייך

לגבי עזיבת בית אמך. אני מניחה שתישארי איתה בקשר קרוב של ביקורים וטלפונים, וכמובן שחייבים להשגיח על המטפלת, אבל מגיע לך לפרוש כנפיים. אם לא עכשיו, מתי זה יקרה, כשתהיי בפנסיה בעצמך? זה יהיה נהדר גם לך וגם לילדים, לסמכות ההורית שלך, ולעצמאות שלך ושלהם.
אני תוהה אם מי שמותח ביקורת על כך התנסה בטיפול בהורה סיעודי. הרי זה לא מצב זמני שמבריאים ממנו, אלא המצב רק מחמיר ותובעני יותר ויותר.
אני מאחלת לך שתסתדרי כלכלית, ושתיהני מהשינוי הענק והנהדר הזה.
&nbsp

 

[מרגנית2]

אמי היתה במצב סיעודי 9 שנים

היא היתה לבד בתל אביב עם מטפלת עובדת זרה. אני באתי עם הילדים כל יום שישי לביקור ארוך. היינו חוזרים הביתה באחת בלילה אחרי ביקור מתסכל. מדכא והרסני. אבל היינו חוזרים עם חיוך.
כיום שני הילדים מתגעגעים לסבתא. לתל אביב. לים ולגלידה ולפיצה.
יש לנו זכרון טוב ממנה. למרות השנים הקשות. היא היתה אמא וסבתא משקיענית. והחזרנו לה ככל שיכולנו.
היו צרות עם המטפלות. נאלצתי לקחת פיקוד ולהשגיח עליהן. היו כאלה שפיטרתי אותן. ובאו אחרות.. הייתי כל הזמן על הקו תל אביב ירושלים. ובטלפון כמובן זמינה 24 שעות..
ולמרות כל הקושי והמחלה של אמא אין כמו אמא בעולם כולו. כיום אני מבינה עד כמה היא היתה משמעותית בשבילי. היא היתה מקשיבה לי. היינו מתייעצות. היא היתה מחנכת. היא היתה ציונית. בשבילי זה אומר הכל.

 

[יהלולים]

ביקורת מאוד בעייתית

הנזיפה קיימת, נודפת מבין השורות. אדם סיעודי בבית עם ילדים - אלו תנאים מאוד מדכאים לגדול בתוכם.
אני חושבת שצריך להגן על ילדים ממראות קשים. לא לנתק קשר, כמובן, אלא לאפשר להם מרחק מהמפגש עם סוף הדרך. בוודאי אם יש אופציה שונה.
מחזקת אותך בהחלטה לצאת. ילדים לא צריכים להיות חשופים לדיכאון ולסופנות על בסיס יומיומי.

 

[monicel]

המשך

ברור שאני לא נוטשת אותה. המטפלת מצוינת, הלוואי שתשאר עד ש...
חוץ מזה שלא גרתי 50 שנה אצל הוריי אנחנו בסך הכל עוברים לעיר קרובה. גם הם, אמי ואבי, מרוצים כי יהיה שקט. ברור שזה יהיה לטובת כולנו.

 

[אמסטרדם4]

חייבת להוסיף עוד משהו. אמי ובני היו ביחסים קרובים מאוד

ונפלאים כשהיה צעיר יותר. כבר ארבע שנים שאמי במוסד ואני מבקרת בו פעמיים בשבוע. ככל שהנער התבגר, קשה לו יותר להיות שם. גם כי מצבה החמיר, וגם כי הוא מבין יותר מה קורה בגיל הזה ורואה את המראות הקשים במחלקה. אמרתי לבני שיבוא לביקור רק כשמתאים לו, וכיום הוא מגיע בערך פעם בחודש. אמרתי לו שאני מבינה שקשה לו שם, זה לא מקום לילדים, ובטח שקשה לראות את הסבתא דועכת. אין שום סיבה שהילדים שלך יהיו נוכחים בדעיכתה של אמך. זה מאוד מאוד קשה ומדכא. לא תמיד הדעיכה רק פיזית, פעמים רבות היא גם מנטלית, ואני חושבת שיציאה לדירה אחרת היא לא רק לטובתך, אלא מאוד מאוד לטובת הילדים.

 

[monicel]

אני מודה מאד לכל המעודדות

הילדים מאד אוהבים את סבתא, ואת סבא. זה לא קשור. אישית כבר אין לי כוח. אנחנו ישנים שלושתנו בחדר אחד. לא שהדירה גדולה, אבל עדיין.
ברור שזה יהיה קשה אבל אני חושבת שאני צריכה מקום משלי, פרטיות ועוד.
חוץ מזה שלא גרתי 50 שנה (!) אצל הוריי...