איך אתן מצליחות לא להרים את הקול?

[מתלבטת הרבה זמן]

איך אתן מצליחות לא להרים את הקול?

יש ימים שהילד מוציא אותי מדעתי ואני מוצאת את עצמי כל היום צועקת עליו
מדובר בבן שנתיים, שובב על סף ההיפר אקטיביות לדעתי, דעתן ועקשן שפשוט מנסה אותי בכל רגע נתון.
הוא התחיל לנשוך, מה שלא היה עד עכשיו. כשהוא עלי או לידי אני ממש פוחדת להוריד ממנו את העיניים כדי לא לחטוף ביס. הוא נושך כשהוא עצבני או כשהוא מתלהב ממשהו
.הוא כל היום רק זורק דברים והורס רהיטים, משחקים, ספרים ובעצם כל דבר.
אני יודעת שזה בין היתר משעמום, אבל אני לא יכולה כל היום רק לצאת איתו החוצה או להעסיק אותו בלי סוף. הוא גם מרביץ וחוטף דברים לילדים אחרים וזה לא נעים לי.
בחיי שכל הילדים של החברות שלי עדינים, במיוחד הבנות
מה עושים?
אשמח לרעיונות איך לאפס קצת את ההתנהגות הזאת ואשמח לדעת איך זה אפשרי לא לצעוק עליו כל היום.

 

[אמאנחל]

גם עניין של מינון. מובן שצעקתי. אבל את מתארת מצב שבו את כל הזמן צועקת ומשהו לא עובד.
אז אני מציעה לקרוא ספר על חינוך ילדים כדי לקבל רעיונות. אחד המוצלחים נקרא "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו" כן זה השם, ארוך שכזה.
&nbsp
דבר אחר, את צריכה להגדיר לו מה כן מותר לו לעשות, ולא רק מה אסור לעשות. צריך להיות לך שק אגרוף מתנפח, מנהרה קפיצית שאפשר לזחול דרכה, מזרונים שאפשר להתגלגל ולקפוץ עליהם, לנו היה מזרון ממיטה ישנה שכבר נזרקה, אוהל עם כדורי פלסטיק שאפשר לשבת בתוכו או רק את הכדורים, או רק את האוהל. כדור ספוג שאפשר לזרוק בחדר שלו (אבל לא בסלון) קופסאות קרטון גדולות מהסופר שאפשר לשבת בתוכן ולעשות בית או רכבת, ספונת מתקפלת נפתחת שמשמשת להמון צורות של משחקים ופעילויות (קצת יקר אבל שווה כל שקל ומשמש להמוון זמן). מובן שלא את הכל, אלא תבחרי לך כמה. תעשי סיור בחנות משחקים. וכו'.
&nbsp
דבר אחר, פחות דיבורים - יותר מעשים. להרים אותו ולקחת אותו משם. אם את לא מגבה את הצעקות במעשים, הילדים מפתחים "חרשות הורית" (לא אני המצאתי את המושג).
&nbsp
עוד דבר אחר, לתת לו תשומת לב יזומה, כך שהוא לא יצטרך להיות "לא בסדר" כדי שתתייחסי אליו. לחבק ולנשק ולשחק איתו. וגם לתת לו תפקידים כמו לשים ירקות במגירת הירקות, לשים כביסה בסל הכביסה, תנסי לראות מה את יכולה לתת לו לעשות ואז לשבח אותו. כדי שיגדל לדעת שלעזור זה כיף גדול.
&nbsp
לזכור שתקופות "שגעת" כאלה באות והולכות. יש גלים כאלה - והם עוברים. בכל פעם שיש קפיצה ביכולות ובעצמאות של הילד - הוא מנסה את הגבולות. הוא מרגיש פתאום שהוא "יכול יותר" ומתבלבל עם "יכול הכל". וגם נבהל מעצמו מהגדילה הזאת ומהפחד לא להיות יותר "קטן ואהוב". תמיד הסברתי לילדים (וגם המחשתי במעשים) שהם תמיד יכולים לקבל אהבה ופינוקים - גם אם הם גדולים. צפוי עוד גל כזה בגיל ארבע, צפוי עוד גל בגיל חמש וחצי שש.
&nbsp
בהצלחה

(אל תשכחי גם להנות ממנו).

 

[מתלבטת הרבה זמן]

נתחיל מהסוף

אני מאוד נהנית ממנו. הילד שובה לבבות אמיתי
ונכון שכל אחת תגיד את זה על הילד שלה, אבל (ככה גם כל המשפטים האלה ממשיכים, באבל...) הוא באמת צ'רמר קטן. היינו לדוג' באיזו פינת חי והרי כולם שם ילדים, ולא הפסיקו להתלהב ממנו. העובדים, ההורים של הילדים האחרים, הילדים האחרים... הוא מכניס לאווירה שלו את כל מי שמסביבו ובגלל זה קשה לכעוס עליו.
אני מוצאת את עצמי רותחת מעצבים ובמקביל מנסה להסתיר חיוך כי הוא מתחנף בצורה כ"כ מיוחדת, שאי אפשר לעמוד בפניו... באמת!
לגבי הטיפים שלך, אנסה אותם. קשה לי לדוג' כשהוא זורק משהו על הקיר ועושה חור בקיר, להגיד לו שמותר לו לעשות משהו אחר. אני ישר צועקת...
אין לי מקום בבית לאוהל או מנהרה או שאר הדברים הגדולים, אבל ספונת יש לי (קניתי בעצתך בזמנו) ושנינו מאוד אוהבים אותה.
אנסה באמת את הקטע של לקחת אותו מאותו מקום שהוא "הורס".
נשיקות וחיבוקים הוא מקבל בלי סוף, אני לא עומדת בפניו וזה די נמאס לו לדעתי, אני חושבת שרק בגלל זה הוא למד להגיד "די" ממש מהר.
אני נושמת עמוק ומחכה שזה יעבור לו. גם עברנו תקופה לא קלה לאחרונה (אסון שקרה לנו) ואני בטוחה שזה משפיע עליו
תודה על התשובה המפורטת. ידעתי לאן לפנות...

 

[אמאנחל]

הי

המנהרה מתקפלת לגודל של קלסר גדול כך שלא תופסת מקום. גם האוהל מתקפל (אבל לגודל יותר גדול). תבקשי שיראו לך. שקי אגרוף יש בכל מיני גדלים החל מקטנים מאוד שפחות גדולים מכרית. כדור ספוג זה נפלא. להתחיל להתאמן במסירה מטווח 20 ס"מ.

ולהתרחק כשהמיומנות גדלה.

כשהוא זורק תנסי במקום להגיד/לצעוק "אל תזרוק" להגיד בצורת כלל: "אסור לזרוק חפצים". אם את בשלב רגוע יחסית תוסיפי "אפשר לזרוק כדור". אם את לא, אז תרימי אותו וקחי אותו לחדר אחר, ותציעי פעילות אחרת.

לעניין נישוקים וחיבוקים מוגזמים, זה קשה, אבל חייבים להתאפק. כשהבת שלי מתנפלת בחיבוקים על האחיינית שלי אני מזכירה לה שזה בן אדם ולא בובה. (ודיגדוגים אני בכלל שונאת, בעיני זה סוג של אלימות, אני יודעת שאחרים חושבים שזה כיף. הכלל שלי הוא לדגדג מישהו אך ורק (!) אם הוא מבקש את זה). גם חשוב מאוד שהוא ילמד שזכותו להגיד "לא", ולהגן על המרחב האישי שלו. זה יגן עליו מחוץ לבית.

 

[מתלבטת הרבה זמן]

טוב לדעת

לא ידעתי שזה כזה קטן
וכדור (מספוג) אני באמת משחקת איתו, מנסה להרגיל אותו לבעוט ולא עם היד. בינתיים לא הולך

לפעמים אני באמת מרגישה שאני מגזימה עם נשיקות, חייבת להוריד מינון, פשוט הוא כזה חמווווד

 

[jiminit2]

גיל שנתיים

קודם כל חייבת לומר שקשה לי להאמין שיש מישהי שמצליחה לא להרים את הקול.. מצד שני, אם את במצב שאת "כל היום צועקת עליו" משהו חייב להשתנות וברור שזה מפריע גם לך. אני מציעה לך לשבת עם עצמך בנחת, לעבור על האירועים ש"הקפיצו" אותך ולראות איפה מדובר בקו אדום שאת מתכוונת להמשיך ולהתעקש עליו ואיפה אפשר להרפות ותעשי את זה. מבחינתי לא היה מקובל בשום פנים ואופן שילד שלי ירביץ לי / ינשך אותי. התגובה שלי היתה חמורה וכללה הרמת קול "אסור להרביץ, אני לא מרשה". במקום זה לימדתי אותם ללטף אותי / אחד את השני (תאומים) ואם זה ל א עבד אז הרחקתי ממני. הושבתי בכוונה רחוק יותר או התרחקתי בעצמי. מעבר לכך היו לי מעט מאוד קווים אדומים. הרמתי חפצים גבוה שלא יגיעו, הנגשתי את הבית, שיחררתי לשלום את הספה הישנה כך שיכלו לטפס ולקפוץ עליה בלי שאני אשתגע (הרחקתי ממנה את השולחן) ונתתי להם לחקור את העולם. חוץ מזה היינו המון בחוץ - הרבה יותר מעניין בחוץ, יש גירויים שונים וחדשים לחקור ולי היה יותר קל ככה וגם כאן היו לנו כללים ברורים ועקביים שהנהגתי לעמוד בהם. בנוסף השתמשתי הרבה מאוד במשא ומתן עם הילדים ופשרות (כן כן.. נתתי להם "לנצח" או בחרנו ביחד דרך פעולה שונה ממה שאני רציתי באותו רגע אם זה התאים לי). המון בחירות אישיות - מה ללבוש, איך נתרחץ בטוש או במקלחת, נרד ברגל או במעלית וכו) והרבה תפעול שלהם במשימות "עזרה" . במידה ואת עדיין לא מוצאת את שביל הזהב שמתאים לך אז ממליצה ללכת להדרכה הורית קבוצתית. ייעודית ליחידניות או לזוגות בהתאם למה שנוח לך ולשמוע גם מהמדריכים וגם מניסיונם של הורים אחרים. לי זה מאוד תרם.

 

[מתלבטת הרבה זמן]

אני משתדלת לאמץ את המשפט "לבחור את המלחמות שלך"

ואני לא רבה איתו על הכל, אבל בחיי שרוב מה שהוא עושה זה דברים מעצבנים או אסורים
אתן דוג':
או שהוא גורר כסאות בבית (ועצם הגרירה מפריעה לשכנים למטה) ואז מטפס עליהם כדי להגיע למקומות אסורים כמו חשמל או כיריים או שיש
או שהוא זורק מהחלון דברים
או עולה על המיטה שלי ואז מושך את החוט של המאוורר תקרה וזה נתלש ונהרס
או מתעלל בחתול (החתול לא נחמד, בקלות יכול לנשוך או לשרוט רציני)
אני מוותרת כשהוא זורק צעצועים שלו בבית סתם ככה (משתדלת אח"כ שהוא זה שיאסוף אותם), אני מתעלמת כשהוא אוכל מעדן ומלכלך את כל הסביבה ועוד כאלה קטנים
הוא מאוד אוהב לעזור לי עם הכביסה, גם להכניס למכונה וגם לתלות אבל אח"כ הוא גם אוהב להוריד מהמתקן ולזרוק
כשהוא נושך לימדו אותי כמוך, להרחיק אותו ממני או להתרחק ממנו. לא משנה כמה הוא בוכה וצורח ונעלב מזה, אני לא אחבק אותו ישר אח"כ אלא רק אחרי שהוא ירגע (וגם אני).
אגב, מחוץ לבית הוא בכלל לא שם עלי. אני אוויר מבחינתו... אני אקרא לו, אעיר לו, אבקש להפסיק ועוד והוא לא שם עלי (אלא אם כן הוא בוכה ואז ישר רץ אלי).
יש לך המלצות לתת לי על הדרכת הורים? נראה לי אתחיל בקבוצתית ואולי אז אעבור לפרטנית אם לא יעזור

 

[jiminit2]

כמה דברים ספציפיים ושלא..

לגבי גרירת כסאות - הלבשתי לכסאות גרביים

כמעט לא עשו רעש.. מהחלון הם באמת זרקו הרבה צעצועים שלהם, היינו מעל דשא אז לא הפריע לי והיו עוד ילדים בגילם בבניין אז היו לא מעט צעצועים בחצר.. כשירדנו הייתי אוספת, או שהשכנים היו משאירים בחדר המדרגות. אם אין נזק לרכוש או סכנת פגיעה , זה לא נורא. ואם אין קהל (את) אז אין הצגה (הוא... ישעמם לו ויפסיק לעשות את זה כשיראה שזה לא מפעיל אותך) .ואם זה כן נורא - אז כעונש לסגור חלונות עם סוגר כך שלא יוכל לפתוח ולהסביר לו. להיות עקבית עד שיבין. חוטים משלשלים - פשוט הרמתי ממש ממש גבוה כך שלא יגיעו - חלק מאבטחת הבית. להוריד כביסה מהמתקן - זה חלק מהמשא ומתן איתם. למשל - את רואה שהוא מתחיל להוריד ולזרוק. להרחיק אותו ולהגיד לו "אסור, אני לא מרשה" בצורה אסרטיבית. לסגור את דלת החדר שבה הכביסה נמצאת, להרחיק אותו בהסחות דעת, מה שעובד. כשהכביסה יבשה לקרוא לו ולומר לו - זוכר שקודם רצית להוריד כביסה? היא היתה רטובה ולא היה אפשר. עכשיו אפשר. רוצה לעזור לי? ותני לו להוריד. ככה פעם פעמיים והוא יבין לבד.
לגבי להיות "אוויר" בחוץ - תשמעי.. מבחינתי זו בעיה חמורה. גם כי בחוץ אפשר להפגע בקלות רבה יותר ובמיוחד כי היו לי תאומים ולא יכולתי לאפשר מצב כזה שלא נשמעים לי אם רציתי להיות לבד. זה נושא לאסרטיביות. מי שלא נשמע לי הוחזר מייד לעגלה וחגרתי אותו (בשוטף אפילו כבר לא היו חגורים). פעם אחת גם חזרנו הביתה באמצע טיול לגינה. צריך רק פעם אחת כדי להראות לו איפה הגבול והם לומדים מאוד מאוד מהר. כמו שאת רשמת - הוא בודק גבולות. תפקידך להמחיש לו איפה הם נמצאים.
אין לי לצערי המלצה ספציפית על הדרכת הורים כי אותי עניינו יותר נושאים הקשורים בתאומים והלכתי להדרכות כאלה. אם יש לך פייסבוק אני מאמינה שתוכלי לקבל המלצות מקבוצות הורים בעיר שלך.

 

[אד י]

לא כל הילדים מסוגלים ללמוד

מהתגובה המיידית של הרחקה. הם כל כך נעלבים שלא מתרחשת שום למידה באותו הרגע ואז גם אין שום שינוי בהתנהגות.
אני מאמינה ששיטת הפעולה-תגובה לא אמורה לעבוד על ילדים כי הם לא כלבים. הם יצורים מורכבים יותר. שזקוקים ליותר מאשר תגובה מיידית כדי ללמוד.
כלומר,
ברור שאם הילד שלי מרביץ/נושך/חוטף/שובר, אני אגיב מייד בהרחקה כדי להפסיק את ההתנהגות הפוגעת הנוכחית. ולהגן עליו ועל האחרים.
אבל אני לא אצפה שזה מה שיגרום לו לא לעשות את זה שוב.
&nbsp
אני מאמינה ששינוי בהתנהגות נולד מתוך חיבור רגשי עמוק. כשהוא יבין שאת לגמרי מבינה את החוויה שלו אז את תצליחי לעזור לו "לוותר" על ההתנהגות הקיימת וללמוד חדשה.
&nbsp
לדוגמא: הוא מנסה להגיע למשהו מסוכן. את חייבת להרחיק אותו כדי להגן עליו. לא צריך לצעוק או להתעצבן, כי זה לא יעזור וזה לא מה שיילמד אותו. בהרחקה את רק מגינה עליו באותו הרגע.
כדי ללמד אותו תשבי איתו בזמנים רגועים ותתחברי לחוויה שלו, תספרי לו שאת רואה שהוא ילד סקרן שיש המון דברים שמעניינים אותו, החשמל, והגז, והחוט של המאוורר. וכמה הוא חכם שהוא יודע איך להגיע בעצמו למקומות גבוהים.
תספרי לו גם שאת מאוד אוהבת אותו ולא רוצה שהוא ייפצע. תספרי לו שאת שומרת עליו ולכן את לא מרשה לטפס לדברים מסוכנים.
תעשו ביחד רשימה של דברים מעניינים מסוכנים ושל דברים מעניינים לא מסוכנים. תשתפי אותו, שהוא יאשר לך מה מעניין ומה לא.
אולי תגלו שהרשימה של הלא מסוכנים קצרה מדיי.
אולי תמציאו ביחד מסלולי טיפוס בטוחים בבית.
תשקיעו המון זמן בלדבר את החוויה שלו מהעיניים שלו כמו שאת מנחשת אותה ופחות זמן בלדבר על החוויה מהעיניים שלך כאמא שרוצה ללמד אותו. ותתפלאי לגלות איזה שינוי זה עושה.
&nbsp
יש הורים שחושבים ששיחה על דברים שאנחנו לא רוצים שייקרו אומרת שאנחנו מרשים אותם.
אני מאמינה ששיחה כזאת מראה לילד שאנחנו מודעים לרצון ולצורך שמניע את הילד. והיא מאפשרת לילד לדעת שאנחנו יודעים עם מה הוא מתמודד כשהוא מנסה להתנהג כפי שביקשנו. וזה נותן לו את הכוח להתמודדות הזו.
ולנו זה גם נותן שקט כי אנחנו יכולים להבין למה הילד שלנו מתקשה "להתנהג" כפי שאנחנו רוצים.
&nbsp

 

[במזלטוב1]

לפעמי בכלל לא קל...

הי מתלבטת, לפעמים באמת נורא נורא קשה להיות סבלנית.
כשאצלי התחילה תקופה של הרבה כעס,
בחרתי ללכת להדרכת הורים. (אני הלכתי להורות מקרבת). ולאט לאט יש בבית שינוי.
זה לא קסם, דברים לא משתנים מהקצה אל הקצה בין לילה,
אבל בכל מקרה אני חושבת שהחיים טומנים לנו מסלול ארוך עם למידה ועבודה קשה,
.. וגם עם סיפוק והנאות

 

[פנגושית]

אני מאמינה שהילדים שלנו צריכים לראות אותנו במגוון של תגובות

בסופו של דבר הם מחקים אותנו וגם אחרים ולומדים על ידי כך מיומנויות שונות. בדיוק כפי שאת מחבקת ומנשקת את הילדון שלך, ואני אגב, לא מאמינה שיש דבר כזה של יותר מדי חיבוקים ונשיקות,(מבחינתי כמה שאת נותנת ומרגישה כך צריך....), כך גם ילד צריך לראות , להכיר ולחוש רפרטואר רחב של תגובות. גם כאלה של כעס, גם כאלה של עצב ושל שמחה ושל כל הניואנסים שביניהם. הוא לומד שלמעשים שונים יש תגובות שונות. הוא לומד שגם הוא יכול להגיב בדרכים שונות. בכל הנוגע לדברים שעלולים לסכן אותו, אני הגבתי במלוא החומרה, עד כדי כך שגם היום כשהוא גדול הוא זוכר ויודע . כשעשה דברים שעצבנו אותי, התעצבנתי וזה נכון גם היום. אני גם דואגת לשמוע אותו ולתת מקום רחב מאוד לרגשות שלו ולרצונות שלו, וגם אם אדי לא תסכים איתי, יש מקומות שאני האמא ולכן אני המחליטה. גם כמורה למדתי שכדי שחוקי הג'ונגל לא ישררו בכיתה, עשיתי חרישי חברתי רציני אבל הילדים ידעו שכשהם פוגעים במישהו שם אני מביאה את עצמי מאוד חזק.
אני חושבת ושמעתי גם את מיכל דליות בעניין, שכאשר הוא מכאיב לך או נושך אותך את צריכה לצעוק מכאב ואם צריך גם להזיל דמעות, שיבין שזה כואב לך. אצלי עד היום שהאוצר בן 12 כבר, יש מקומות שהוא פוגע בי רגשית ואני מגיבה על כך בצורה רגשית כזאת או אחרת והוא מבקש את הסליחה או מוצא דרך להתפייס, וגם אני כך הפוך כי בסופו של דבר אנחנו בני אדם ובזה אנחנו שונים מבעלי החיים, יש לנו מגוון של רגשות ודרכי תגובה.
במקביל כמובן, צריך להשתדל כמה שפחות שיהיו דברים שחייבים ל"ריב" עליהם. מה שניתן לסלק מהדרך, מה שניתן להבליג, אבל שוב אני חוזרת אני בעד שילד יגדל במקום שבו הוא רואה מגוון של רגשות, מגוון של פתרון קשיים ובעיות, וכמובן אוירה של פתיחות שבה את מאפשרת גם לו, לחוות את הדברים. וכל מה שכתבו האחרות הרי אלו דברי חכמות אמיתיות, שכיף לקרוא אותן וכיף תמיד ללמוד מהן ולהוסיף לידוע.

 

[מרגנית2]

לאחרונה צועקת הרבה והילדים צועקים..

אני צועקת כשאני בלחץ. בנהיגה. אסור לי לנהוג האמת אבל אין ברירה פה.
הילד מתחיל את גיל ההתבגרות. למד מאחותו לצעוק עד לב השמיים.
חייבת לרכוש אטמי אוזניים.