שאלה לאמהות שבחרו תורם פתוח

[DKrules]

שאלה לאמהות שבחרו תורם פתוח

שלום לכולן,

קוראת בפורום כבר כמעט 4 שנים (נראה לי) אבל עד עכשיו עדיין לא השתתפתי אקטיבית

אחרי טיפולים של כ-3 שנים (ברוטו), אני אמא מאוהבת לילד אדיר בן שנה וכמעט 3 חודשים.
לי היה מאוד חשוב שהתורם לא יהיה אנונימי (וגם שהוא יהיה מדנמרק!

) ורציתי לשמוע מאוד נשים שחושבות כמוני בהקשר הזה (של התרומה הלא-אנונימית, לאו דווקא של דנמרק

). מהתרשמות כללית לאורך השנים שאני קוראת כאן, נראה לי שאנחנו, עם התורם הפתוח, מהוות מיעוט קטן בפורום.
מעניין אותי לשמוע אם יש נשים מה"אסכולה שלי"

ובמיוחד כאלה לילדים קצת יותר גדולים. ספציפית, הייתי שמחה לשמוע--אם תסכימו לחלוק, כמובן--מה ה"נראטיב" שלכן בסוגיית ה"אין-אבא/יש-אבא"

בנוסף, אשמח מאוד אם יש מישהי שיכולה להמליץ על פסיכולוגית שיש לה הבנה ב- רגישות ל-נושא של ילדים שנולדו מתרומת זרע.
תודה רבה מראש לחולקות!

 

[מרגנית2]

ברוכה הבאה!

אשתדל לענות בהרחבה בהמשך. כרגע לא מרגישה טוב.
הנארטיב שלי הוא סיפור חופש הבחירה שמסופר בהגדת הפסח.
אמא בחרה ללדת אותך. אמא מאד רצתה אותך. וחיפשה לך תורם זרע מתאים.
אמא הלכה שנתיים לטיפולים בבתי חולים והרופא אמר שזה חסר סיכוי. פתאום הגעת לבטן של אמא. זה היה נס רפואי. ועד היום אתה ילד שהוא נס מבחינתי.
יש לי פסיכולוגית באזור המרכז. וגם בירושלים. אני מטופלת היטב.
עכשיו אלך לקחת דקסמול..

 

[מרגנית2]

ברוכה הבאה!

אענה בהמשך בהרחבה
הנארטיב הוא חופש הבחירה של אמא
כמו בספרים של זאן פול סארטר

יום נעים!

 

[ג ם משתתפת]

מנסה לענות

בשנים הראשונות אין בכלל התייחסות לנושא האנונימיות אלא ניסיון לבסס את ה"אין אבא" ואת היותו תורם זרע בכלל. אבא הוא מי שמגדל, ואין לילדות שלי כזה, וגם לעולם לא יהיה. השוני החברתי הזה עומד במוקד העיסוק בנושא.
נושא האנונימיות לא עלה כלל, משום שהן לא חשופות למה נהוג בבנקי הזרע בישראל. אם יש מצדן שאלות על התורם (מעטות מאוד יחסית), אני עונה לפי המידע שברשותי.כשאני רואה שיש תקופות רדומות אני יוזמת שיחה, ובעיקר לפני יום המשפחה או מסגרות חדשות. לפעמים אני מנצלת חשיפה לסיפורים אחרים, למשל חיפוש ההורים של ילדים מאומצים. אני כן מכניסה יותר ויותר בהמשך (ז"א שנות בית הספר היסודי) את ההיבט הגנטי, דברים שהם "לא ממני" - ותמיד בחיוך. כבר עלה שבעתיד תוכל להימסר להן זהות, וכאן כן סיפרתי שזה מצב נדיר יחסית בהשוואה לבנקי הזרע בארץ. הדגשתי כמה בנות מזל הן שלא יימצאו לעולם במצב שבו אין שום מידע על זהות תורם הזרע, ושידרתי המון גאווה על מצבן המיוחד. באמת זה משהו שאני מרגישה מאוד טוב אתו, ושמחה מאוד בבחירה.

אבל אני לא טוחנת את היעדר האב, לא חיה את זה יום יום, אלא משדרת שהנושא פתוח ושום דבר לא טאבו. הן מגלות הרבה פחות סקרנות ממה שחשבתי, משדרות שלמות מלאה ולא עולה שהן מחכות לרגע שבו יגדלו ויוכלו לקבל פרטים נוספים. האמת, זה מפתיע אותי לטובה, חשבתי שידושו בזה יותר.
יכול להיות שזה קשור לאופן השיח איתן, יכול להיות שזה קשור לעובדה שמדובר בבנות (לעומת בנים, שלרוב מבטאים צורך רב יותר בדמות אב או בזהות של אב), אולי לכך שהן שתיים, ואולי זה סתם מקרה. לדעתי זה ישתנה בעתיד הרחוק.

מה שכן, הקפדתי מאוד לא לספר לסביבה על האפשרויות שמחכות להן. לי יש את הנרטיב שלי, ואני לא מוכנה להסתכן בכך שמסביב ייצרו אצלן ציפייה ויספרו נרטיב אחר (כמו מפגש דרמטי עם האב הנעדר בעוד עשור). ה"מחיר" הוא שהסיפור עובד פחות טוב, כי איכשהו זה מרגיע אנשים לדעת שיוכלו לדעת בעתיד מי האב (בדיוק כמו שמרגיע אנשים לדעת שהן אחיות מלאות גנטיות), אבל מה אכפת לי מה יחשבו עליי ועל הבחירות שלי - אני ממילא לא פותחת פתח לדיון בנושא. מה שחשוב לי זה איך הדברים מעובדים מולן, ובינתיים עושה רושם שזה עובד היטב.

 

[מרגנית2]

כתבת יפה. אהבתי

אני כן סיפרתי לסביבה. השכנים היו חרדים. עשו לי את המוות. ראו את הבטן. חיפשו גבר בבית. ממש כמו חוקרי הרווחה.
לחוקרי הרווחה הבאתי עורך דין מצוין. הם נבהלו וברחו.
את החרדים עזבתי. נאלצתי להחליף שתי דירות בגללם. ככה זה בירושלים.
והעתיד לצערי לא וורוד.

יחד עם זאת מחר תזרח השמש כמו בכל יום. אני אקום לאט. הילד יתעורר. מקוה שהוא יסכים לחזור לבית ספר... בלי בכי...

יש לי קפה עלית מצוין. שמה בתיק את כרטיס הביקור הישן שלי ויוצאת לדרך חדשה...
אדווח בהמשך...

 

[jiminit2]

עונה גם

התאומים שלי כבר בני שש וחצי, גם מתורם פתוח. מבחינתי הבחירה בתורם פתוח היתה כמעט אינסטינקטיבית. ידעתי מראש שאם אני הולכת להורות יחידנית בתרומת זרע אני רוצה לתת לילדים שלי את היכולת להחליט לבד לחקור את מוצאם אם ירצו ואם הנושא יסקרן אותם.
כרגע אנחנו בכלל לא נמצאים בדיונים של תורם פתוח /סגור ולא העלתי בפניהם את היכולת שלהם לדעת עליו יותר בעתיד. מגיל שנתיים בערך התחלתי לדבר איתם על כך שבמשפחה שלנו אין אבא, ובהמשך הסברתי מה זו תרומה ושהלכתי לרופא וכו. הנרטיב "הרגיל" והאמת שבשנתיים האחרונות כמעט ולא היה עיסוק בנושא. הם לא היו היחידים בגן בסטאטוס הזה (תמיד היו איתנו עוד משפחות יחידניות) וכעת בבית הספר יש כל מיני קומבינציות משפחתיות אחרות כך שהילדים רגילים לזה וכבר לא עולות שאלות סקרניות במיוחד (אם כבר ניסו להבין אצלי מה זה הורים גרושים ולמה מתגרשים..). באופן כללי אני עונה ומספקת מידע בהתאם לשאלות שלהם שמשתנות עם הגיל. כששאלו שאלות ספציפיות על התורם אמרתי שאנחנו לא יודעים מי הוא (מה שנכון) ועניתי לגבי שאלות על מראה חיצוני (גובה, צבע עיניים, שיער). מניחה שאת שאר המידע אספק להם בהמשך לפי הצורך ומידת הסקרנות שלהם. מניחה גם שהנושא יעלה יותר כשילמדו על גנטיקה או יכינו עץ שורשים וכו. כל דבר בשעתו ועל פי הצורך.

 

[במזלטוב1]

תורם פתוח

שלי בן 5.5
קראתי שרשורים מועילים כאן בפורום
שעזרו לי לארגן לעצמי את הסיפור שהתאים לי לספר לו.
עוד לפני שידע לדבר התחלתי לספר לו.
בהתחלה ממש בקטנה - במשפחה שלנו אין אבא, יש...
עם הזמן, ככל שהוא גדל, אני מוסיפה פרטים. בחלקם לא מחכה שישאל.
עכשיו לאט אט אני מכניסה לשיח את "התורם".
חלק מהמידע מגיע בתשובה לשאלות, וחלק אני יוזמת ומעלה כשמנראה לי שהגיע הזמן,
חשוב לי שזה יהיה שיח טבעי, ולא סוד אפל.
את העובדה שיום יבוא והוא יוכל לגלות את זהותו של התורם אני שומרת
לעוד הרבה הרבה זמן. אולי אי שם בגיל ההתבגרות.
נראה לי שזה פריט מידע שעלול להיות מאד מבלבל בגיל צעיר.

 

[yarden43211]

תורם פתוח.

הילדה שלי בת 8 וחצי יש לנו תורם פתוח, נכון לאכשיו הנושא הפסיק להעסיק אותה והיא חייה בשלום אם זה שהיא מתרומת זרע ואפילו גאה בכך ,
בעברנו סיפרתי לה טיפים טיפים על כך שאין לה אבא והדגשתי את זה , שהיא לא ילדה שונה ,היא ילדה מיוחדת, כי המשפחה שלה שונה (בסביבה שלנו כנעט כל המשפחות היו קונבנציונליות ).
כשסיפרתי על התורם ציפיתי לכך שהיא תכעס ,אפילו שהיא היתה מאד צעירה בגיל וכך היה: מיד אחרי שסיפרתי לה היא אמרה לי על התורם"זה אבא שלי" איך נוכל לימצוא אותו? ומאד כעסה שהסברתי שכנראה לא נפגוש אותו .אז איפשרתי לה לכעוס , וחזרתי והיסברתי שזה לא אבא זה תורם. ואם זה היא חייה.
אני משארת שאם היא היתה מתורם סגור היתה נוצרת איזו שהיא ציפיה וסקרנות מהרגע שבו תוכל לגלות מי התורם, ויותר קשה היה לה להשלים אם החוסר וודאות לגבי האב הביולוגי שלה.

 

[DKrules]

תודה רבה מאוד לעונות ולמשתפות!

אז נראה שבעצם כולן הולכות על "אין אבא", שזה בעצם לא שונה מתורם אנונימי בהקשר הזה.
אני לא בטוחה שזה מה שנכון בשבילי (בשבילנו). כאילו, מקבלת את "אבא זה מי שמגדל", אבל בתחושה שלי, נראה לי שאנחנו (אני והתינוק) איפשהו באמצע. לא יודעת עדיין בדיוק מה זה אומר קונקרטית מבחינת הנראטיב שלנו, אבל אני לא חושבת שזה יהיה "אין אבא".
אני כמובן עוד אחשוב על זה המון, וגם אתייעץ עם הפסיכולוגית שלי ועם עוד א.נשים שאני מעריכה.
אבל, כמו תמיד, בסוף אני אעשה את זה בדרך שלי

המון תודה שוב על השיתוף של כולכן!!

 

[jiminit2]

איך שאני רואה את זה

באמת אין לילדים שלי אבא. וגם לא יהיה. מקסימום יהיה להם שם של תורם כשיהיו בגירים. אני הייתי מאוד נזהרת מלייצר סיטואציה שבה הילד שלך מניח שיש איזה שהוא אבא שמחכה לו אי שם. זה נראטיב שיוצר מצג שווא וחוסר תיאום ציפיות עבור הילד.

 

[from next door]

מסכימה עם חלק

לא מסתדר לי (והדגש הוא כמובן על *לי*. אני לגמרי מבינה ומקבלת שאצל אחרות זה אחרת) ה"אין אבא" כי מבחינתי יש סוג של אבא.
אמנם אבא שלא מגדל אבל בהחלט אבא ביולוגי, זאת אומרת, אבא שהוא חלק מהזהות של הילד שלי.
זה גם היה הרציונל שלי מאחורי ההשקעה (הדי-כבדה) בתורם פתוח: כי כן נראה לי שיש כאן חצי שלם

של זהות שהוא משמעותי.

מסכימה לגמרי עם זה שסיפור האבא הביולוגי *חייב* להיות מסופר כך שהוא לא יוצר ציפייה לא בריאה כל החיים רק להגיע לגיל 18 ולפגוש את ה"אבא" הזה, וכל הכרוך בזה. לא פשוט...

תודה על התגובה!