רק אתן תבינו.... הלבד הזה

[לולית תולתולית 1]

רק אתן תבינו....

הלבד הזה

אז אני אמא לגוש אהבה מתוק שגורם לי ולכל המשפחה אושר ענקי! ואפילו חושבת על עוד אחד

זו ההתחלה כדי שלא יהיה ספק באושר הזה

אבל למרות שיש לי חברות (גם יחידניות) וגם משפחה סביבי ובאמת שיש לי הרבה על מה להודות, הלבד מעציב אותי מאד.

אני כבר הרבה שנים קודם להורות לבד, לא דבר זר לי ועדיין כשאני מגיעה איתו אחה"צ הביתה, ומשחקת איתו ומאכילה אותו, עצוב לי שאין לי מישהו לצידי לחוות את השמחה הזו... לשתף אותו בדברים ולא, מסתבר שמשפחה וחברות לא תמיד מספיקים.

אני לא בטוחה שאני מצפה לפתרונות פלא כי אין אבל די נמאס לי להיות עצובה מהסיטואציה. זה לא כל הזמן. יותר נכון רוב הזמן הכל טוב כי אני שלמה עם ההחלטה אבל הלבד הזה... הלבד...

זהו שפכתי קצת... סליחה על האורך ותודה למי שקראה עד עכשיו

 

[בדרך להיות אמא10]

מוכר..

מהניסיון שלי - תנסי למלא את הלבד הזה - להזמין חברים/חברות שלך או של הילד לשחק ביחד, לצאת לטיולים משותפים, להתחבר לקהילת משפחות וכו'. אצלי זה מפיג את הלבד.
&nbsp
&nbsp

 

[מרגנית2]

את מוזמנת להישאר איתנו

ולספר מה עובר עליך. לתמוך ולהיתמך. זה מקל על הבדידות לדעת שיש פה המון קוראות ומשתתפות.
אני זוכרת את רגעי הבדידות בעיקר לפני שהיו ילדים. גם זוכרת את המחשבה שלו היה מישהו בבית ולא הייתי נכנסת לבית ריק. אפשר לעבוד על עצמך כדי לגרש את המחשבות האלה. לא בהכרח שבן זוג היה באמת אוזן קשבת.
ממרום שנותי יכולה לדווח שזה עבר לי לגמרי. הרגשת הלבד. טוב שיש לך משפחה וחברות. זה הרבה מאד. (לי אין משפחה רק חברות).

 

[שרונה76]

מזדהה

בדיוק בשבועות האחרונים חשבתי שההפך מבדידות זה הרבה דברים ולא רק אחד, וילדים ממלא רק חלק.
אבל שותפות, וסוגים מסוימים של קרבה, זה נשאר בחסר...

 

[ינקינטונה 2]

דווקא אני לא מבינה

אני משתגעת ממהורות היחידנית.
ומהחופש הבלתי נגמר לעשות הכל כרצוני וכשאהבה נפשי.

אני קוראת את דבריך ונראה שהחיים האירו לך פנים
אולי תפרידי בין רגעי האושר לבדידות.
אל תקשרי אותם ביחד.
הם לא קשורים האחד לשני.
הרי הילד לא הגיע כדי לפתור את כל הבעיות שלנו.
כשאת מאושרת ועם חוויות המרנינות את הלב פשוט תגרפי אליך את כל
העונג הזה. הוא נועד לך ובשבילך.

ואולי כשאת במקום הכי מרומם שיש
תחפשי לך בדרך בן זוג או חבר לחיים.
ומי יודע את מי תפגשי בדרך?

אני מנסה לכתוב לך את דרך חיי
וזה קצת קשה

 

[yarden43211]

גם אני לא מבינה.

כשאני הייתי חוזרת לילדה ומשחקת ומאכילה לא נישאר לי שום מקום להרגיש בכלל. מילבד לאהוב אותה ולידאוג לה והנות מהרגעים שאני איתה.

 

[לולית תולתולית 1]

אלה שתי אהבות שונות...

מעולם לא ציפיתי שאהבה של ילד, גדולה ככל שתהיה והיא גדולה מאד (!) תמלא את מקומו של בן זוג אבל הדגש במה שכתבתי היה שחסר לי לחוות את הריגושים מהבייבי, כל מיני דברים חדשים שצצים כל פעם וגם הפחות טובים כמו כשהוא חולה, עם בן זוג לצידי, לשתף ופשוט לא להרגיש לבד

 

[אמאנחל]

מובן שאלה שני דברים שונים

הרצון בילד והרצון בבן זוג הם שני רצונות נפרדים. אפשר ולגיטימי לרצות את שניהם. ולגיטימי גם לרצות רק אחד מהם או אף אחד מהם. זה שמישהי לא מרגישה רצון או כמיהה לבן זוג, ממש לא פוסל או מונע את הרצון של אחרת לחלוק את חייה עם שותף בוגר ואוהב.
&nbsp
אני מאחלת לך מכל הלב שתמצאי בן זוג שיאהב אותך ואת אותו, ושאיתו תוכלי לחלוק את כל השמחות הרבות בחיים. וגם קצת את הקשיים

 

[יהלולים]

מכירה ומזדהה עם התחושה .

יש נשים שהטוטאליות וההרמטיות ביחסים עם התינוק יוצרת אצלן תחושת מועקה, בעיקר בשעות אחר הצהריים והערב - לי היתה מין "תוגת אחר הצהריים" שכזאת , אבל רק כשהיה לי ילד אחד. עם שני ילדים אני כבר כמעט שלא חווה את זה.
לדעתי את יכולה לטפל בזה, לקבל הדרכה או ייעוץ. (לא חייבם לעשות שני ילדים). אפשר ללמוד להתנהל שונה עם התחושה, ולא לתת לה להדריך או לנהל אותך. אם היא צפוייה, אפשר לנתב אותה וללמוד לנהל אותה.

 

[רi תם]

מאוד מבינה לליבך

אני משתפת, על בסיס יומיומי את המשפחה הקרובה בכל מה שקורה עם הקטנים אבל זה אחר, זה חסר, זה לא מספיק.
עצה טובה אין לי לתת.
שולחת חיבוקים מרחוק.