יחפהבפארק11
New member
שתיקת הדגים
שתיקת הדגים
שני דגי הזהב שטו באיטיות במימי האקווריום הצלולים.
יום קודם היא ניקתה וסיננה את האבנים הקטנות והירקרקות מהאקווריום הקטן דמוי המזוודה, והצדפים הוורודים הבהיקו.
ישבה על השטיח ונעצה עיניים במסך הכחלחל והמרצד. הדגלים במרפסת היכו ברוח בחוזקה. הרוח היכתה בם חזרה.
"אל מלא רחמים" זעק בעל המדים עם הכיפה וקהל עצום ורב החרה אחריו: "אמן!"
עיניה הצורבות המשיכו להביט על המסך כשרגליה שלובות בישיבה מזרחית על השטיח הרך. איש אחד שר שיר ישן נושן על ילד קטן שלא הספיק להתבגר. אישה אחרת שרה על פרח שנקטף. צעיר שמנמן עם זקנקן שר על האח שהלך ולא חזר.
עצב גדול הילך עליה וסתם לה את הלב. 'אני לא יכולה לנשום' נחרדה. בטח זאת האסטמה הארורה, חשבה לעצמה. צריך להפסיק לעשן. אין ברירה.
לא. מטומטמת, גערה בעצמה. זאת לא האסטמה וגם לא הסיגריות. זה היום הזה. שעות לפני הצפירה והיא כבר בכוננות ספיגה. הוא לא נהרג במלחמה. אפילו לא בצבא. גם לא באימונים. הוא רק רצה לצנוח צניחה חופשית ככה להנאה. צניחה חופשית והמצנח לא נפתח. נפל על האדמה כמו שק תפוחי אדמה. התרסק לכל אבר וריסק לה את החיים. התחננה על חייו לבל ישחק עם אלוהים, אבל הוא לא שמע.
החולצות עדיין תלויות על החבל בתוך המרפסת הסגורה, מחכות לו עם ריח של אבקת כביסה ומרכך שושנים. היא לא זוכרת איך עברו השנים. היא הולכת בין המתים בתוך בתי השיש הלבנים עם אותיות הזהב, בתי השיש והגרניט. כל שנה היא הופכת את השיש הקר לשולחן יום הולדת.
היא הרימה את ראשה מהשטיח והקשיבה לקולות שבקעו מהטלויזיה. מדי פעם בפעם הציצה לעבר הדגים. אפילו הדגים עצובים, חשבה לעצמה וגם זאת היתה נחמה.
שתיקת הדגים
שני דגי הזהב שטו באיטיות במימי האקווריום הצלולים.
יום קודם היא ניקתה וסיננה את האבנים הקטנות והירקרקות מהאקווריום הקטן דמוי המזוודה, והצדפים הוורודים הבהיקו.
ישבה על השטיח ונעצה עיניים במסך הכחלחל והמרצד. הדגלים במרפסת היכו ברוח בחוזקה. הרוח היכתה בם חזרה.
"אל מלא רחמים" זעק בעל המדים עם הכיפה וקהל עצום ורב החרה אחריו: "אמן!"
עיניה הצורבות המשיכו להביט על המסך כשרגליה שלובות בישיבה מזרחית על השטיח הרך. איש אחד שר שיר ישן נושן על ילד קטן שלא הספיק להתבגר. אישה אחרת שרה על פרח שנקטף. צעיר שמנמן עם זקנקן שר על האח שהלך ולא חזר.
עצב גדול הילך עליה וסתם לה את הלב. 'אני לא יכולה לנשום' נחרדה. בטח זאת האסטמה הארורה, חשבה לעצמה. צריך להפסיק לעשן. אין ברירה.
לא. מטומטמת, גערה בעצמה. זאת לא האסטמה וגם לא הסיגריות. זה היום הזה. שעות לפני הצפירה והיא כבר בכוננות ספיגה. הוא לא נהרג במלחמה. אפילו לא בצבא. גם לא באימונים. הוא רק רצה לצנוח צניחה חופשית ככה להנאה. צניחה חופשית והמצנח לא נפתח. נפל על האדמה כמו שק תפוחי אדמה. התרסק לכל אבר וריסק לה את החיים. התחננה על חייו לבל ישחק עם אלוהים, אבל הוא לא שמע.
החולצות עדיין תלויות על החבל בתוך המרפסת הסגורה, מחכות לו עם ריח של אבקת כביסה ומרכך שושנים. היא לא זוכרת איך עברו השנים. היא הולכת בין המתים בתוך בתי השיש הלבנים עם אותיות הזהב, בתי השיש והגרניט. כל שנה היא הופכת את השיש הקר לשולחן יום הולדת.
היא הרימה את ראשה מהשטיח והקשיבה לקולות שבקעו מהטלויזיה. מדי פעם בפעם הציצה לעבר הדגים. אפילו הדגים עצובים, חשבה לעצמה וגם זאת היתה נחמה.
