חרסינה משורינת
New member
אליס והעורב
הכל זה אינטרס
גם חיוך גם קול של ילד בן שש
ואת תמיד רוצה הכל
הכל בשביל עצמך
לפעמים נחמד שאת תלויה בין אוויר לאדמה
שאין לך שום נגיעה
הכל עוד גמיש כמו תינוקות בני יומם
כמו צעצוע שנדחק לפה בתאווה
והילדון שמרייר לפני הצעקה
כשהמרחב לא התממש
ועוד הזעקה פתוחה
וזה מפחיד אותך מאז ומעולם
להאטם בין להיות פה
לבין היות לא קיים
כי בין יום שמתעוות לזולתו
את כבר היית פה ושם
שם ופה
חוזר נופל
ואין לך רגש משלך
או מחשבה ונפש לתת
לזולתך
את או בוכנה שממשיכה
מפלצת שאין בה נשמה יתרה
יצור מושלם של תכלית
כיוון ומטרה
בלי רגש ,
בלי נקיפה
לא של שעון לא של לב
לא של מוסר
או שאת הגוש היבבני
הדבר הפחדני
שרק חושש מאור
כמו ג'רמופוב
מיד חשופה מוטחת באדמה קשה
כי יצורים דמיוניים
הולכים לכלות
את יופיה
אז מי את חתיכת יצור אומלל
אין לך דם
אין לך בכלל
אין לך משהו מסוגנן לומר
אין לך אפילו שאיפה
חוץ מהיום הבא
והדבר היחיד שמשליכה הייתי
לרגליך
היחפות
הוא הרצון לדעת עוד
תמיד לדעת אם במגבלת שכלך
ואם מעבר
לזה נמשכת בכל מאודך
את מוכנה לתפס על הרים
לרדת למחקרי תהומות האנשים
ליטול כל חומר משכר
לדעת כל בחור סורר
לדעת הכל ועכשיו .
זה תמיד תהיה השאיפה
ולזה כבר לא שווה לחיות
כי האמת הגסה שתמיד חשבת בילדות
שאם הבדידות גדולה
וכשתמותי תחזרי ללא נודע
לבד ושום בתוך צרה
צרורה שגם אם נוסיף
לה צרותיים – נשארת רק אחת
שאת מתה כי נשמה יחידית
ואין אף אחד שיראה
ולא שום עורב שיקרא
והעניין הוא שכל דביל חדל אישים
יחשוב שלאהוב עורבים נובע כי הוא חומד
זהב או כסף כי הוא אפל ונוצותיו השחור
ומקורו עוגב בצווחנות אל הצחור
אלינור אלינור הזונה
וזו איננה הסיבה.
העורב הוא הציפור החביבה מפני שתמיד שבכית
הוא ענה
ויער אקליפטוסים מלא בריח אתר וגללים
וצינורות שבהם התחבאת – חצי הרוסים וזרוקים
היה מלא עורבים ללא הכר
ובכל פעם שבכית מהבדידות
עורב אחר עורב היה מנקר
ועונה בצווחה משלו
ובלילות העצים כמו סערה של חושך התרוקנו
והשדות החרושים ענו
בהוד של רוח וחשכה כבדה והיית יוצאת הביתה בריצה
לנשום את הלבנה
ולשחק עם אבנים והקטטוס בחצר
והיית מאושרת אף אחד לא יכול
יותר מזה
והיית מדברת עם הבובה הירוקה של הארנב
וכמו אליס בארץ הפלאות רצית לחזור
אל המקום שממנו נלקחת
כי לא נראה שיש מקום כזה
בכל בית שאת נוחתת מתברר השקר
המתוק כמו קללת שינה
ואת דוקרת את עצמך במחט
וצונחת לתהומות האשליה
וכל פעם בית וכל פעם הריסה
נולדת ונשרפת עשרות פעמים בשניה.
אז את לבד חוץ מהעורב וזו הסיבה
שגם כשחייכת וגילית אז בין קוצים
וחרציות יבשות את סוד הקיץ הקמל
וחייזרים ואולי קצת אמת
הוא קרא קריאה מוזרה וליווה אותך
לבדידות נקיה.
ופעם קיללת את אלוהים מתוך שינה
שהוא בירך אותך במתת שכזו להרחיק כל אדם
שמתקרב
אבל אולי את לא זקוקה באמת לשום אוהב
את תמיד אומרת שאין לך אמא
רק אבא ואחות
וגם זה לאט לאט נמוג
והיו לך ברביות אינספור
שקרעת מהם כל רגל ויד
את הראשים החלפת כמו פרנקנשטיין ניסית לבנות חבר
מישהו שיבוא וידבר.
ואולי אחד את אוהבת אבל זה נראה כמו חלום
כי את יודעת שזה מתפרק ושוב כדי להסיט את הוילון
אז מכיוון שאת חזקה
להתבצר בעקשנות
בעולמך
החזיקי ילדונת והיי גדולה ממך.
הכל זה אינטרס
גם חיוך גם קול של ילד בן שש
ואת תמיד רוצה הכל
הכל בשביל עצמך
לפעמים נחמד שאת תלויה בין אוויר לאדמה
שאין לך שום נגיעה
הכל עוד גמיש כמו תינוקות בני יומם
כמו צעצוע שנדחק לפה בתאווה
והילדון שמרייר לפני הצעקה
כשהמרחב לא התממש
ועוד הזעקה פתוחה
וזה מפחיד אותך מאז ומעולם
להאטם בין להיות פה
לבין היות לא קיים
כי בין יום שמתעוות לזולתו
את כבר היית פה ושם
שם ופה
חוזר נופל
ואין לך רגש משלך
או מחשבה ונפש לתת
לזולתך
את או בוכנה שממשיכה
מפלצת שאין בה נשמה יתרה
יצור מושלם של תכלית
כיוון ומטרה
בלי רגש ,
בלי נקיפה
לא של שעון לא של לב
לא של מוסר
או שאת הגוש היבבני
הדבר הפחדני
שרק חושש מאור
כמו ג'רמופוב
מיד חשופה מוטחת באדמה קשה
כי יצורים דמיוניים
הולכים לכלות
את יופיה
אז מי את חתיכת יצור אומלל
אין לך דם
אין לך בכלל
אין לך משהו מסוגנן לומר
אין לך אפילו שאיפה
חוץ מהיום הבא
והדבר היחיד שמשליכה הייתי
לרגליך
היחפות
הוא הרצון לדעת עוד
תמיד לדעת אם במגבלת שכלך
ואם מעבר
לזה נמשכת בכל מאודך
את מוכנה לתפס על הרים
לרדת למחקרי תהומות האנשים
ליטול כל חומר משכר
לדעת כל בחור סורר
לדעת הכל ועכשיו .
זה תמיד תהיה השאיפה
ולזה כבר לא שווה לחיות
כי האמת הגסה שתמיד חשבת בילדות
שאם הבדידות גדולה
וכשתמותי תחזרי ללא נודע
לבד ושום בתוך צרה
צרורה שגם אם נוסיף
לה צרותיים – נשארת רק אחת
שאת מתה כי נשמה יחידית
ואין אף אחד שיראה
ולא שום עורב שיקרא
והעניין הוא שכל דביל חדל אישים
יחשוב שלאהוב עורבים נובע כי הוא חומד
זהב או כסף כי הוא אפל ונוצותיו השחור
ומקורו עוגב בצווחנות אל הצחור
אלינור אלינור הזונה
וזו איננה הסיבה.
העורב הוא הציפור החביבה מפני שתמיד שבכית
הוא ענה
ויער אקליפטוסים מלא בריח אתר וגללים
וצינורות שבהם התחבאת – חצי הרוסים וזרוקים
היה מלא עורבים ללא הכר
ובכל פעם שבכית מהבדידות
עורב אחר עורב היה מנקר
ועונה בצווחה משלו
ובלילות העצים כמו סערה של חושך התרוקנו
והשדות החרושים ענו
בהוד של רוח וחשכה כבדה והיית יוצאת הביתה בריצה
לנשום את הלבנה
ולשחק עם אבנים והקטטוס בחצר
והיית מאושרת אף אחד לא יכול
יותר מזה
והיית מדברת עם הבובה הירוקה של הארנב
וכמו אליס בארץ הפלאות רצית לחזור
אל המקום שממנו נלקחת
כי לא נראה שיש מקום כזה
בכל בית שאת נוחתת מתברר השקר
המתוק כמו קללת שינה
ואת דוקרת את עצמך במחט
וצונחת לתהומות האשליה
וכל פעם בית וכל פעם הריסה
נולדת ונשרפת עשרות פעמים בשניה.
אז את לבד חוץ מהעורב וזו הסיבה
שגם כשחייכת וגילית אז בין קוצים
וחרציות יבשות את סוד הקיץ הקמל
וחייזרים ואולי קצת אמת
הוא קרא קריאה מוזרה וליווה אותך
לבדידות נקיה.
ופעם קיללת את אלוהים מתוך שינה
שהוא בירך אותך במתת שכזו להרחיק כל אדם
שמתקרב
אבל אולי את לא זקוקה באמת לשום אוהב
את תמיד אומרת שאין לך אמא
רק אבא ואחות
וגם זה לאט לאט נמוג
והיו לך ברביות אינספור
שקרעת מהם כל רגל ויד
את הראשים החלפת כמו פרנקנשטיין ניסית לבנות חבר
מישהו שיבוא וידבר.
ואולי אחד את אוהבת אבל זה נראה כמו חלום
כי את יודעת שזה מתפרק ושוב כדי להסיט את הוילון
אז מכיוון שאת חזקה
להתבצר בעקשנות
בעולמך
החזיקי ילדונת והיי גדולה ממך.