באיזה עולם אנחנו חיים
שבו אני מבין את התחושה שאת רושמת בגלל הטלפון הסלולרי האחרון שקראתי. חפץ שאמור להיות יומיומי, מונח בכיס, שימושי - והוא ערב רב של זכוכיות, חריצים, חלקים נעים ודקים ושבירות בפוטנציה. והנה אנחנו מזדהים עם החפץ - אנחנו רואים בעצמנו חפץ ורוצים שזולתנו ידאג לנו וישמור עלינו, לפחות כמו שהוא שומר על הסלולרי שלו.
מזכיר לי, עם המון אלף אלפי מליארדי הבדלות, את הדיון שהיה על הסוגיה הבאמת כואבת של ילדים שנשכחו ברכבים חונים. היו שאמרו - "שימו משהו יקר כמו התיק או הטלפון במושב האחורי כדי שלא תשכחו לבדוק שם". והיו שענו "רגע, הרי כבר יש שם משהו יקר, לא?"
