גבעת המתים
גבעת המתים היפה, הטרשית למחצה, הכירה היטב את המטע הנפרש למרגלותיה בעמק ובו תפוחי עץ ואגסים. היא חזתה במשך שנים רבות בתפוחים, שלפני הבשלתם שלט בהם בכולם הירוק, והם היו מקהי שיניים, היא צָפתה עם הזמן באדום משתלט על חלקם. הנוטע היה מכנה תפוח כזה בשם: יונתן והוא אהב לנעוץ את שיניו בקליפתו הקשה והחלקה וליהנות מטעמו המתוק חמצמץ. הנוטע הזה, שמזמן מצא את מנוחתו בגבעת המתים, הכיר באותם ימים רחוקים, כל זן על עוזו ועל תשישותו. הוא היה שולח עין בתפוחי המקינטוש ומחליט לפי חוש הריח, מתי הגיע זמנם להקטף ולהאסף אל תיקי הבד שעל כתפי הקוטפים ומהם אל המיכליות הגדולות, הרבועות. אם היה מי מבין חבריו הנוטעים חולק עליו בטענה, שעדיין ירוק הוא התפוח, היה אותו נוטע מחייך, קוטף אחד ירוק ואחד אדום ואומר: נעץ שיניך חביבי בקליפות החלקלקות של שניהם ותיווכח, שלא הצבע מלמד על הבשלתו של המקינטוש. למֵד אפך לחוש בבושם הבשל ואל תסמוך רק על מראה העיניים.
הדלישס האדום שעל קליפתו פסי ארגמן נקרא בפי הנוטע: המחומש, זאת כדי שלא יצטרך לרמוז על המילה דליקטס המשתמעת משמו וגם כדי להזכיר לכולם את חמש הבליטות שבתחתיתו. מתוק מדי היה הדלישס לחיכו של הנוטע.
אלכסנדר הגדול, או גרנד אלכסנדר בפי הגויים, היה בעיני הנוטע, מלך המטע בשל גודלו, בשל חמיצותו המתקתקה ובשל התלהבותה של אשתו מן ה"מלך" הזה, שהיה נוח לבישול לפתן ונוח לייבוש, המבטיח לפתנים גם שלא בעונתו. היא הייתה יושבת בכסא הנצרים שלה חגורה בסינר, על ברכיה קערה גדולה וערמת "גרנד אלכסנדר" מונחת על שולחן קטן לידה. ידיה המנוסות פורסות כל תפוח לפרוסות עד שנתמלאה הקערה. הנוטע היה פורש בינתיים מיני סדינים על הדשא ואישתו הייתה מפזרת פרוסותיה עליהם. לא עברו ימים רבים ופרוסות ה"אלכסנדר" הזהיבו וחלקם אפילו השחימו והאישה אספה אותם אל הכלים המיועדים לכך הניחה בצל וכיסתה בבד נקי, כדי שלא יעלו עובש. טעמם וריחם של הלפתן ועוגות התפוחים, שהוגשו אל השולחן בימות הגשמים והקור היה כטעם וכריח גן העדן, שבו לבטח שוכנות היום נשמותיהם של אותו נוטע ושל אשתו.
גם את הטרקטוריסט המזמר ידעה גבעת המתים. עד היום, כאשר רועשת הרוח בעצי האורן של הגבעה נדמה, שקולו הצלול והרם של הטרקטוריסט, המתגבר אפילו על נהמת הטרקטור שלו, נשמע מתוך המון הרוח.
רחב גרם היה הטרקטוריסט, ועב כרס. קרחת נוצצת הייתה מבצבצת מתחת לדבלולי שיערו, שסורקו מעליה מימין לשמאל והרוח הייתה מהתלת בהם ופורעת אותם לכל עבר.
למרות שהגיע לארץ הזאת מאוקראינה הרחוקה, היה עורו שחום והוא לא חשש שמא תצרוב אותו השמש הלוהטת.
באנחה "יהודית" למהדרין, היה יורד מהטרקטור ורותם אליו במיומנות את המיכליות הגדושות בתפוחים, שנקטפו במשך היום. אחר-כך היה ממלמל לעצמו: הוי ריבונו של עולם, כדרך שהיה אביו מולידו ממלמל שם, באוקראינה, בתום יום מפרך, ואז היה מטפס בכבדות אל המושב שבטרקטור ויוצא לדרך בשירת י-ב-ב-ב-ם יהודית חסידית ואבק הדרך היה מיתמר ועולה ומגיע גם אל גבעת המתים. השמש השוקעת הייתה שולחת קרניים אחרונות ומאדימה את האופק בשקיעתה כשה-י-ב-ב-ם העצוב של הטרקטוריסט מלווה אותה.
הגבעה מציצה מִמְרום עצי האורן שלה אל תוך תוכֵי לבה ויודעת שאלה שוכני העפר של היום, שכל הצומח באדמתה ניזון מהם.
נורית שושני – 2013
גבעת המתים היפה, הטרשית למחצה, הכירה היטב את המטע הנפרש למרגלותיה בעמק ובו תפוחי עץ ואגסים. היא חזתה במשך שנים רבות בתפוחים, שלפני הבשלתם שלט בהם בכולם הירוק, והם היו מקהי שיניים, היא צָפתה עם הזמן באדום משתלט על חלקם. הנוטע היה מכנה תפוח כזה בשם: יונתן והוא אהב לנעוץ את שיניו בקליפתו הקשה והחלקה וליהנות מטעמו המתוק חמצמץ. הנוטע הזה, שמזמן מצא את מנוחתו בגבעת המתים, הכיר באותם ימים רחוקים, כל זן על עוזו ועל תשישותו. הוא היה שולח עין בתפוחי המקינטוש ומחליט לפי חוש הריח, מתי הגיע זמנם להקטף ולהאסף אל תיקי הבד שעל כתפי הקוטפים ומהם אל המיכליות הגדולות, הרבועות. אם היה מי מבין חבריו הנוטעים חולק עליו בטענה, שעדיין ירוק הוא התפוח, היה אותו נוטע מחייך, קוטף אחד ירוק ואחד אדום ואומר: נעץ שיניך חביבי בקליפות החלקלקות של שניהם ותיווכח, שלא הצבע מלמד על הבשלתו של המקינטוש. למֵד אפך לחוש בבושם הבשל ואל תסמוך רק על מראה העיניים.
הדלישס האדום שעל קליפתו פסי ארגמן נקרא בפי הנוטע: המחומש, זאת כדי שלא יצטרך לרמוז על המילה דליקטס המשתמעת משמו וגם כדי להזכיר לכולם את חמש הבליטות שבתחתיתו. מתוק מדי היה הדלישס לחיכו של הנוטע.
אלכסנדר הגדול, או גרנד אלכסנדר בפי הגויים, היה בעיני הנוטע, מלך המטע בשל גודלו, בשל חמיצותו המתקתקה ובשל התלהבותה של אשתו מן ה"מלך" הזה, שהיה נוח לבישול לפתן ונוח לייבוש, המבטיח לפתנים גם שלא בעונתו. היא הייתה יושבת בכסא הנצרים שלה חגורה בסינר, על ברכיה קערה גדולה וערמת "גרנד אלכסנדר" מונחת על שולחן קטן לידה. ידיה המנוסות פורסות כל תפוח לפרוסות עד שנתמלאה הקערה. הנוטע היה פורש בינתיים מיני סדינים על הדשא ואישתו הייתה מפזרת פרוסותיה עליהם. לא עברו ימים רבים ופרוסות ה"אלכסנדר" הזהיבו וחלקם אפילו השחימו והאישה אספה אותם אל הכלים המיועדים לכך הניחה בצל וכיסתה בבד נקי, כדי שלא יעלו עובש. טעמם וריחם של הלפתן ועוגות התפוחים, שהוגשו אל השולחן בימות הגשמים והקור היה כטעם וכריח גן העדן, שבו לבטח שוכנות היום נשמותיהם של אותו נוטע ושל אשתו.
גם את הטרקטוריסט המזמר ידעה גבעת המתים. עד היום, כאשר רועשת הרוח בעצי האורן של הגבעה נדמה, שקולו הצלול והרם של הטרקטוריסט, המתגבר אפילו על נהמת הטרקטור שלו, נשמע מתוך המון הרוח.
רחב גרם היה הטרקטוריסט, ועב כרס. קרחת נוצצת הייתה מבצבצת מתחת לדבלולי שיערו, שסורקו מעליה מימין לשמאל והרוח הייתה מהתלת בהם ופורעת אותם לכל עבר.
למרות שהגיע לארץ הזאת מאוקראינה הרחוקה, היה עורו שחום והוא לא חשש שמא תצרוב אותו השמש הלוהטת.
באנחה "יהודית" למהדרין, היה יורד מהטרקטור ורותם אליו במיומנות את המיכליות הגדושות בתפוחים, שנקטפו במשך היום. אחר-כך היה ממלמל לעצמו: הוי ריבונו של עולם, כדרך שהיה אביו מולידו ממלמל שם, באוקראינה, בתום יום מפרך, ואז היה מטפס בכבדות אל המושב שבטרקטור ויוצא לדרך בשירת י-ב-ב-ב-ם יהודית חסידית ואבק הדרך היה מיתמר ועולה ומגיע גם אל גבעת המתים. השמש השוקעת הייתה שולחת קרניים אחרונות ומאדימה את האופק בשקיעתה כשה-י-ב-ב-ם העצוב של הטרקטוריסט מלווה אותה.
הגבעה מציצה מִמְרום עצי האורן שלה אל תוך תוכֵי לבה ויודעת שאלה שוכני העפר של היום, שכל הצומח באדמתה ניזון מהם.
נורית שושני – 2013
