מחקרים על אודות כתיבת זיכרונות בגיל מבוגר?

[rachelea]

לסבאיעקב1 - הצעה

מציעה לך לכתוב את הדברים כהוויתם, מנקודת מבטך. לפחות תסיים את
הפרק שלאחר מלחה"ע ה-II . תנסה להתנתק מהמחשבה שיש מי שייפגעו
ממה שכתבת.
כשתחליט לפרסם את שכתבת, תשקול איך להתנסח, תשמיט מה שתשמיט
וייתכן שעד לפירסום יהיו גם מי שיעברו מהעולם, ולא תאלץ לשנות מאומה.
עדיף כך, מאשר להתקדם לאט ואולי אף לא לסיים את הכתיבה.
אם תפרסם, בהשמטות מסוימות או בהחלפת שמות האנשים, תשאיר את
כתב העט כדי שמי שיצטרך, בעתיד, לדעת את האמת - ידע אותה.

 

[דב הכהן]

מחקרים על אודות כתיבת זיכרונות בגיל מבוגר?

שלום,
אני מחפש מידע על מחקר שעוסק בתופעה של מבוגרים, שלעת זקנתם מעלים על הכתב את זיכרונותיהם.
האם מוכר לכם כזה דבר?
תודה

 

[ארנון הרשקוביץ]

תלוי, כמובן, מה אתה מחפש בדיוק...

הנה נקודת התחלה מעניינת: פרק אודות ההיבטים התרפויטיים של כתיבה עצמית של יומן/זכרונות בקרב ניצולי שואה. אם הקישור לא עובד - שם הספר הוא:
The Psychological Impact of War Trauma on Civilians: An international perspective
בעריכת Stanley Krippner ו - Teresa M. McIntyre (פורס בשנת 2003). הפרק המדובר - נכתב ע"י Sandrine Arons - הוא פרק 9 (חלק II), מתחיל בע' 123.

ארנון

 

[דב הכהן]

תודה רבה ארנון, זה נראה מעניין

אני כותב כעת על דמות ססגונית מסלוניקי, בן המאה ה-19, שהותיר אחריו ספר זיכרונות, אותו הוא התחיל לכתוב בגיל מבוגר.
היו לו חיים סוערים, ששיאם בחרם שרבני העיר הטילו עליו, בשל דעותיו ומעשיו שהקדימו את זמנו, ולא תאמו את התפיסות המקובלות אז, בעיני ההנהגה הרוחנית בעירו.
ישנן עדויות לכך שהוא היה מספר את אירועי חייו לבני ביתו, לעתים מזומנות.
אין לי הוכחה לכך, אך אני מניח שעצם העלאת הדברים על הכתב היתה יוזמה ורעיון של בני המשפחה.
ההיבט התירפויטי של הכתיבה הוא אחד ההיבטים שאני מחפש.
אולם אני אני מחפש במיוחד עדויות נוספות לכך שהעלאת הזיכרונות על הכתב נובעת לעתים מעידוד, דרבון ודחיפה של בני המשפחה.
אקרא את הפרק שהמלצת עליו.
שוב תודה,
דב

 

[Ilanguy]

כתיבת זכרונות בגיל מבוגר

זכרונות כותבים בגיל מבוגר או לא כותבים בכלל.
אני כותב את "קורות חיי" מזה שלוש שנים. אף אחד מבני משפחתי לא דחף אותי לכתוב, אני מניח שזה בא מצורך פנימי של אדם שמבין שצריך לעשות סיכום למען הדורות הבאים. כמהנדס שעסק שנים רבות בפיתוח למדתי ש"העבודה לא נגמרת ללא הניירת", כלומר- בסוף כל פרויקט צריך להשלים את התיעוד. כחוקר משפחות הייתי מאושר אם אבותי היו משאירים תיעוד. היחידי שהשאיר תיעוד היה סבי בן האיכרים הרוסי שהתגייר, שבמשך מספר שנים רשם יומן אך לא פירט או הסביר את הסיבות למעשיו. היומן הזה הוסתר מפני בני המשפחה והתגלה במקרה, ממש בדרך נס בתוך ארון ישן, דקות לפני שנמסר לאלטא זאכן. היומן שימש אותי במחקר המשפחה כמכרה זהב.
באופן אישי אני מאוד נהנה לכתוב ולהזכר בקורות חיי, הטובים כמו הרעים. אני מניח שיש בכתיבת זכרונות אפקט תרפויתי.

אילן גיא

 

[אקשט]

זווית אחרת

אני מסכים לכל מילה כמעט, למעט המשפט הפותח.
יש שני תסרטים של כתיבת זיכרונות:
א. כתיבה מוקדמת יחסית. הזיכרון, אצל רוב האנשים, נחלש עם השנים. כתיבה מוקדמת תייצר סיפור מלא יותר ומנומק יותר ותאפשר לכותב (בדרך כלל) לסיים בנחת את הכתיבה, ובשנים הבאות - להוסיף/לעדכן. אני, למשל, התחלתי לפני שנה וחצי, ואני ממש ממש צעיר, יחסית לכותב-זיכרונות ממוצע...
ב. כתיבה מאוחרת. נובעת בדרך-כלל מצורך עצמי "להשאיר משהו" או מלחץ של הדור הבא, כדי "שיישאר משהו". כתיבת זיכרונות בגיל מאוחר מספקת, בחלק מהמקרים, אתגר וטעם לחיים. בתור שכזאת, סביר שהיא גם מאריכה חיים ממש (נושא למחקר). במקרה כזה, חשוב לא לסיים את הכתיבה, כדי לשמר את האתגר ואת הטעם כמה שיותר.
נ"ב. לזיכרונות של מי שמתעניין בשורשים עשויים להיות שני כרכים - כרך שני של זיכרונות ממש וכרך ראשון של היסטוריה משפחתית שקודמת לזיכרון האישי.