טוב, זה הסיפור שלי: (קצת ארוך)
האהדה שלי למכבי חיפה, היא סיפור מתמשך, ששיאו במשחק גמר הגביע של עונה 97\98 מול הפועל י-ם. הרומן שלי עם מכבי חיפה התחיל ביסודי, בכיתה ג' או ד'. יום אחד, בהפסקה נכנסת לכיתה שלי המורה להתעמלות. אני קולט ביד שלה איזה פנקס עם כרטיסים. פתאום היא מודיעה: "יש לי כאן 30 כרטיסים למשחק של מכבי חיפה בכדורגל נגד הפועל ת"א! (אני חושב שזה היה נגד הפוע ת"א אבל לא כל כך זוכר), מי רוצה כרטיס?" אז עדיין לא הייתי ממש אוהד חיפה, ובכלל לא הייתי כל כך אוהד כדורגל, אבל החלטתי, יאללה, מה יכול להיות רע? אז אני וחברים שלי לקחנו כרטיסים והלכנו למשחק. במשחק עשינו ממש חיים, ונורא נהניתי. עד כמה שאני זוכר גם ניצחנו במשחק הזה, אבל שוב פעם, הזיכרון שלי לא משהו... לאחר המשחק הזה, התחלתי כבר יותר להתעניין בכדורגל, וכמובן במכבי חיפה. הסיבה לכך היא גם שטוב, אני חיפאי, וגם אחי היה אוהד מכבי חיפה והוא נורא השפיע עליי. אבל עדיין לא הייתי אוהד שרוף. ראיתי כמה משחקים בטלביזיה, וקראתי קצת במדורי הספורט על מכבי חיפה, אבל לא יותר מזה. השיא כאמור הגיע קצת יותר מאוחר בעונה 1997/98. זה היה משחק גמר גביע המדינה מכבי חיפה-הפועל י"ם. אח שלי נסע למשחק, ורציתי להראות לו שאני גם מבין בכדורגל אחרי שהוא יחזור מהמשחק, אז החלטתי לראות את המשחק מההתחלה ועד הסוף. למי שזוכר את המשחק, המשחק עצמו לא היה מהגדולים של מכבי חיפה, אבל כמה שהוא היה מותח. במשך 90 דקות ישבתי על קצה הכסא בדריכות, וזו הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי בתוכי את הלהט הזה שיש בכולנו כשאנחנו רואים משחק של מכבי חיפה. לאחר 90 דקות לא הייתה הכרעה, ולכן הייתה הארכה. התחלתי ללכת הלוך וחזור בחדר מרוב עצבנות! המתח וההתרגשות הדהימו אותי, לא תיארתי ולא ידעתי שמשחק כדורגל של יותר מ 100 דקות יכול להיות כל כך מותח ומרגש! כשהגיעו שני הגולים של מכבי חיפה בהארכת הזמן שנתנו את הגביע לחיפה, כל כך שמחתי! קפצתי ושרתי וצעקתי, ואז למעשה קלטתי שאני אוהד אמיתי של הירוקים, ומאז הם ב
שלי.
