שנה של הנקה
- פוסט של תקווה למושרות הנקה
כבר 14 חודשים שאני שואבת חלב של אהבה. בהתחלה רק 1 CC שנראו עכורים צהובים והכי רחוקים מלהיראות חלב אם, אחרי יממה 5 CC, אחרי שבוע 10 CC, כך במשך 8 שבועות, כל 3-4 שעות התחברתי למדלה שלי ולתמונות האולטראסאונד של בני (כי המדלה לבד, בלי להביט בבן שלי, לא ממש הוציאה חלב), אוגרת באהבה כל טיפה לבנה בשקיות ייעודיות במקפיא.
הייתי שנים ארוכות אימא ללא תינוק, אימא שנלחמה מלחמות גדולות כדי לזכות לחבק את הילד שלה, אימא שאיבדה הריונות כה יקרים, שהושגו בכאבי הרחם והנפש. בתקופה הזו היה חלום שחזר על עצמו. חלמתי שאני מיניקה את התינוק שלי, ובכל פעם שרציתי להרגיש את ההנקה, הקצתי מהחלום המתוק אל הריק שבחיי, וכאבתי כל כך.
בלב דואב וברחם כואב(ה) יצאתי לדרך אחרת, לדרך הפונדקאות, שהיא קשה ומורכבת באופן שעוד לא הומצאו מספיק מילים לתאר, אך בסופה תקווה. תהליך השראת ההנקה נתן לי תקווה רבה בתוך הדרך הקשה.
היונק שלי כבר בן שנה, ואני עוד שואבת וסוחטת ומיניקה, מתמסרת בהנאה לכל הנקה כאילו הייתה זו ההנקה הראשונה, זו שכל כך רציתי להרגיש שנים ארוכות מדיי.
ההנקה בשבילי היא חיים אחרים, חיים של רוך, של חיבוק ושל אהבה, במקום חיי המלחמה שהיו לי קודם. בכל סיום הנקה אני מודה לו: "תודה שאתה יונק", והוא מחייך לתוך עיניי בהתמסרות שממיסה את הלב ובכוונה רבה, כמו יודע בדיוק למה אני מתכוונת.
זהו מסר שאני מקווה שייתן תקווה, לכל מי שלא הרתה ומעוניינת להיניק. זה אפשרי, וזה מדהים.
תודה ליועצת ההנקה המדהימה שלי,
תודה לרופא שלי שמאמין בהנקה,
תודה ליועצת ההנקה בבית החולים שבו נולד בני, שדאגה שאניק אותו מייד לאחר הלידה,
תודה לילד שלי,
תודה
כבר 14 חודשים שאני שואבת חלב של אהבה. בהתחלה רק 1 CC שנראו עכורים צהובים והכי רחוקים מלהיראות חלב אם, אחרי יממה 5 CC, אחרי שבוע 10 CC, כך במשך 8 שבועות, כל 3-4 שעות התחברתי למדלה שלי ולתמונות האולטראסאונד של בני (כי המדלה לבד, בלי להביט בבן שלי, לא ממש הוציאה חלב), אוגרת באהבה כל טיפה לבנה בשקיות ייעודיות במקפיא.
הייתי שנים ארוכות אימא ללא תינוק, אימא שנלחמה מלחמות גדולות כדי לזכות לחבק את הילד שלה, אימא שאיבדה הריונות כה יקרים, שהושגו בכאבי הרחם והנפש. בתקופה הזו היה חלום שחזר על עצמו. חלמתי שאני מיניקה את התינוק שלי, ובכל פעם שרציתי להרגיש את ההנקה, הקצתי מהחלום המתוק אל הריק שבחיי, וכאבתי כל כך.
בלב דואב וברחם כואב(ה) יצאתי לדרך אחרת, לדרך הפונדקאות, שהיא קשה ומורכבת באופן שעוד לא הומצאו מספיק מילים לתאר, אך בסופה תקווה. תהליך השראת ההנקה נתן לי תקווה רבה בתוך הדרך הקשה.
היונק שלי כבר בן שנה, ואני עוד שואבת וסוחטת ומיניקה, מתמסרת בהנאה לכל הנקה כאילו הייתה זו ההנקה הראשונה, זו שכל כך רציתי להרגיש שנים ארוכות מדיי.
ההנקה בשבילי היא חיים אחרים, חיים של רוך, של חיבוק ושל אהבה, במקום חיי המלחמה שהיו לי קודם. בכל סיום הנקה אני מודה לו: "תודה שאתה יונק", והוא מחייך לתוך עיניי בהתמסרות שממיסה את הלב ובכוונה רבה, כמו יודע בדיוק למה אני מתכוונת.
זהו מסר שאני מקווה שייתן תקווה, לכל מי שלא הרתה ומעוניינת להיניק. זה אפשרי, וזה מדהים.
תודה ליועצת ההנקה המדהימה שלי,
תודה לרופא שלי שמאמין בהנקה,
תודה ליועצת ההנקה בבית החולים שבו נולד בני, שדאגה שאניק אותו מייד לאחר הלידה,
תודה לילד שלי,
תודה
