אי אפשר לקרוא לזה ממש חג
כי לא הלכתי בסוף להורי, הרגשתי שלא יכולה לקחת סיכון גם אם הוא קטן במקרה זה. יודעת שאימי התאכזבה כי רצתה שאבוא, אבל הם קיבלו את זה בהבנה. היה עצוב פסח ראשון אי פעם בלי הארוחה המשפחתית (גם ההורים וגם שאר המשפחה שתמיד חגגנו איתם), ולחשוב בעיקר על ההורים וכל שאר הזקנים שכמותם "חוגגים" לבד, כנראה בפעם הראשונה בחייהם. אבל נחמה מסויימת בהרגשה שכל העם באותה סירה וכולם משתדלים לעודד ולנחם את כולם.