יחס ללימודים - צריכה עצה מהצד האמהי

[איןאריותכאלה]

יחס ללימודים - צריכה עצה מהצד האמהי

השנה הבן שלי עלה לכתה א'. כבר בגן הפגין הרבה סקרנות ורצון ללמוד (יודע להסביר על כט בנובמבר וה' באייר, סיפורי התורה, ייבוש הביצות). מאד אוהב סיפורי מיתולוגיה וסיפורים בכלל.
עכשיו סקרן מאד לגבי תרגילים בחשבון. אני כמדיניות לא 'מקדמת' ילד באופן יזום. מה שהוא מבקש אנחנו עושים בעל פה. אוהב חיבור כולל פריטה, משחק בחזקות 10, בקיצור, ממש נהנה מזה, זה אחד המשחקים שאנחנו משחקים. איתרו אותו כמוכשר גם בביה"ס והוא עובד באיזו מין הקבצה קטנה בכיתה.
גם לגבי קריאה הוא מגלה את אותה סקרנות, מחכה בקוצר רוח שילמדו אותו חיריק בבית הספר. לוקח מדי פעם ספרים מהמדף ומקריא כמה מילים. מדבר הרבה על איות של מילים.
כשאני אוספת אותו מהצהרון הרבה פעמים הוא מכין שיעורי בית.

הבת הבכורה שלי בכתה ג'. היא סבבה לגמרי בלימודים. אחראית מבחינת הכנת שיעורי בית (ותודה לאל כבר עצמאית ברוב המקצועות). טובה מאד בחשבון. היא לא קוראת מספיק מהר עדיין אז אנחנו עושות 'קריאת בית' של עשרים דקות כל אחה"צ.
אבל -
היא שונאת ללמוד. תמיד מתלוננת. למרות שחלק גדול מהדברים ממש קלים לה. מדברת הרבה על כמה היא לא אוהבת ביה"ס ולמה בכלל צריך את זה. מעולם לא פתחה ספר להנאתה או 'שיחקה' במשחקי חשבון כמו הבן שלי. היא עושה מה שהיא חייבת ומתפנה לכל השאר.

מבחינתי היא בסדר גמור ואין לי בעיה איתה, אני עוזרת לה איפה שהיא צריכה עזרה (נניח בהכנה למבחנים), אני דוחפת אותה איפה שחייבים (למשל קריאת אחה"צ הזו שהיא היתה מוותרת עליה ממש בשמחה) ------ אבל בגלל שאני (חנונית-על שכמוני) מהסוג של הבן שלי, אני מרגישה הזדהות מוגברת עם הסקרנות שלו ועם התאווה שלו לידע. ואני מרגישה אשמה על זה.

 

[mykal]

אמנם לא שאלת

אלא סכמת בהרגשה של אשמה,
ואני תוהה אשמה במה? או אשמה במי?

ישנו פתגם ידוע שילדים דומים אחד לשני כמו אצבעות הידים,
כל אצבע באורך אחר, בתפקיד אחר ורק כשהם מונחות על כף היד יש שלמות.
המשפחה מורכבת מיחידים שונים,
הבת פחות אוהבת ללמוד אבל עושה את הנדרש ובסדר.
הבן סקרן ואוהב ללמוד ומאתגר עצמו ויודע הרבה.
במה את אשמה? בהבדל שביניהם? באופי וביכולות השונים?
תפתחי את החוזקות שלה-ריקוד? נגינה? חברה?
ותפתחי את החוזקות שלו--רכישת ידע, ע"י סקרנות ולמידה.
תהני משניהם ומאחלת לך הרבה נחת.

(נ.ב יש לי יותר ילדים, כל אחד משהו אחר גם היום כבוגרים,
ויש לי נכדים גם שונים אחד מהאחר---אבל כולם אהובי וכולם מתוקים)

 

[רi תם]

מקסים

איזה מענה מכבד ונכון!!!

 

[חייבתלהגיב]

הם לומדים באותו בית ספר?

לדעתי לגבי הבן, חבל לעצור אותו - אם הוא רוצה ללמוד חיריק - ללמד אותו חיריק. אם הוא רוצה תרגילים בחשבון - תני לו ואל תגבילי את עצמך רק לבעל פה. המדיניות של "לא ללמד כי אז הוא ישתעמם בבית הספר" לא נכונה לדעתי (אחרי שאני בעצמי ניסיתי לנקוט בה בעבר)

לגבי הבת - אין קשר בין מה שקל לבין אהבה או שנאה ללימודים - אנשים לא בהכרח אוהבים דווקא מה שקל להם. הם אוהבים מה שמעניין אותם, וכרגע הדברים לא מעניינים אותה. במקומך הייתי הולכת איתה על הפן הזה של למצוא מה שכן מעניין אותה - לא לקרוא כי צריך אלא למצוא ספר שמעניין אותה לקרוא ומתאים לרמה שלה, ואז היא תקרא מרצון (אני ממש לא אומרת להפסיק לקרוא 20 דקות ביום. אני אומרת ללכת איתה לחנות/ספרייה ושהיא תבחר את הספר שבו תקרא). אם היא לא אוהבת משחקי חשבון שהוא אוהב, אולי היא תאהב גרסה ממוחשבת שלהם או משחק לוח/קלפים שבנוי על כישורים דומים. נראה לי שהפרינציפ ברור.

 

[איןאריותכאלה]

תודה רבה לשתיכן, עונה

הבת שלי אמנית בנפשה, מכינה יצירה מכל דבר כל הזמן, מקבלת ממני הרבה עידוד גם בבית (יש לה פינת יצירה משלה ואני קונה לה מגוון של חומרים) וגם בחוץ (היא משתתפת בשני חוגי אמנות, אחד בביה"ס ואחד חיצוני).
האשמה שלי נובעת מכך שאני כבנאדם יותר דומה לבן שלי, וקל לי להזדהות עם הסקרנות והתאבון שלו לידע. אני מעריכה את התכונה הזו, אני אוהבת ללמוד ותמיד אהבתי ללמוד.
אז אין לי בעיה עם זה שהבת שלי שונאת את זה, אבל אני חוששת שבמקום פנימי אני נותנת לו הרבה קרדיט על זה שהוא אוהב ללמוד רק בגלל שהוא דומה לי. וזה לא משהו שאני יכולה לשנות.
מקווה שאני מובנת יותר עכשיו.

הם לומדים באותו בית הספר ואני חושבת שדי בקרוב הוא יהיה ברמה גבוהה יותר ממנה בלימודים, פשוט כי הוא נמשך בזה ומתעסק בזה לגמרי מרצונו. כשהיא מכינה שיעורי בית (לומדת עכשיו כפל ארוך) והוא בסביבה הוא עוזר לה בכל החישובים של הכפל ושל החיבור. וברגע שיסיים את התנועות הוא יתחיל לקרוא. מה שיש.
קניתי לה כבר כמה ספרים שאהבה מאד. היא קראה אותם בקריאת הבוקר בכתה. לא מוכנה לקרוא בבית אלא אם כן אני תוחמת לה את הזמן ומחייבת אותה. עכשיו יש ספר שהיא מאד נהנית ממנו אבל לא יעלה בדעתה לפתוח אותו גם בבית. בעבר חשבתי שזה בגלל שקשה לה לקרוא, עכשיו אני רואה שהיא פשוט לא נמשכת לזה. אבל כשהיא יושבת על ציור חדש היא יכולה לשבת פרק זמן ממש ממושך (שעה וחצי) ולעבוד בריכוז מלא ובהנאה. הם פשוט שונים.

 

[חייבתלהגיב]

אבל לפי מה שאת מתארת,

זה עניין של חלוקת זמן. הבת שלך עסוקה בעיסוקים שלה (יצירה, וכו'), נחה, וכו' - ומבחינתה הזמן בבית הספר מספיק לעניינים של קריאה וחשבון (שעושים אותם כל הזמן בכיתה ג' - פחות ב-א', אז יש עדיין יותר משחק, ועוד לא יודעים לקרוא עד הסוף אז קוראים בפועל הרבה פחות). מאחר שלך מאוד חשוב העניין של אהבת הידע, ובסופו של דבר הוא מצוי אצל כל בני האדם, את יכולה לנסות להעשיר אותה בדרכים אחרות - למשל בשיחות ליד שולחן האוכל וכו'. אגב, בכלל לא הייתי פוסלת את זה שזה קשור לכך שקשה לה לקרוא - מן הסתם כשהקריאה עוד לא שוטפת (אבל היא כבר לא "אתגר" שיש לכבוש אותו כמו אצל מי שלומד לקרוא) היא מהנה פחות.

לגבי זה שהיא יוצרת - יש לי ילדה כזאת בבית (כבר ב-ה'), וזה מדהים. זה טיפה מפדח לראות אותה עוקפת אותי ביכולות שלי יש כמבוגרת, אבל זה מרחיב את הלב לראות את היצירות שהיא מסוגלת לברוא ממשהו פשוט כמו דף ועיפרון. עכשיו כשהיא גדולה יחסית היא גם זוכה להכרה מהסביבה וזה גם תורם לה המון לבטחון העצמי. גם מבחינתך כאמא, אני מניחה שכשהיכולות שלה "יבשילו" יותר, תתחילי להעריך אותן יותר, על אף שאפריורי את מעריכה יותר דברים אחרים.

 

[איןאריותכאלה]

אני מאד מעריכה אותה וכך גם הסביבה

היכולות שלה באמנות בל יאומנו. היא מציירת סוס במרוצה, נוף עם פרספקטיבה, אנשים מלפנים / מהצד או מאחור. היא יוצרת גם בפלסטלינה. גם מאוכל. היא עוזרת לי להתאים בגדים. היא מאפרת את עצמה ואת אחותה הקטנה בצורה יפהפיה. החוש האסתטי שלה מפותח מאד. כולנו מעריכים אותה מאד, וגם הגננות עוד מגיל 4 תמיד שיבחו את יכולת הציור שלה. מבחינתי היא אמנית בנשמתה.

אולי הקריאה עדיין קשה לה. לפני כמה ימים כשאספתי אותה והיא היתה שקועה בציור ראיתי ילדה אחרת יושבת וקוראת את העמודים האחרונים של ספר עב כרס לא מנוקד. אני לא חושבת שהיא תקרא ספרים כאלה.
כשהיא שאלה אותי עד מתי היא תהיה חייבת לקרוא אחה"צ אמרתי לה שברגע שתוכל לקרוא מספיק מהר כתוביות של סרט אניח לה לנפשה. זו קריאה מספיק מהירה בעיני וברגע שתכבוש את היעד הזה היא יכולה לא לקרוא יותר לעולם.
היא נרגעה לשמוע שיש גבול עליון לחובת הקריאה

ומאז קל לה יותר להשלים עם קריאת אחה"צ שאני מכריחה אותה לקיים.

 

[חייבתלהגיב]

הסביבה, הכוונה לא רק הגננות, המורות והחברות,

אלא אנשים שאמנות היא העיסוק המקצועי שלהם, אנשים שאין להם קשר אליה ברחבי העולם, וכו'. אני בטוחה שהיא מעולה באמנות - מה שאני אומרת זה שעם השנים זה רק יהיה יותר מדהים ויזכה להערכה רבה יותר - גם אצלך, פשוט מטבע הדברים כי זה באמת יהיה טוב יותר. לא התכוונתי לרמוז שאת לא מעריכה אותה מספיק עכשיו, או משהו כזה - אלא לתאר מה צפוי לך בהמשך, איזו נחת וכו'.

לגבי יוצרת מאוכל - אמא שלי מענישה את הבת שלי כשהיא מנסה לפסל באוכל

.
ואגב, לגבי איפור - באיזה איפור (חברה, וכו') הילדות שלך משתמשות? אני קונה לקטנה איפור במיוחד (אני לא משתמשת בעצמי, אבל יודעת איך לאפר) ואשמח להמלצות, אם יש לך.

 

[mykal]

אנסה

לדיק אותך ברגשות--טוב?

אשמה? לא! בטח לא באהדה לאמפטיה היתירה שאת רוחשת לכישורי ואופי הבן,
אין הורה שאין לו רגשי אשם, אין הורה שלא מתיסר (מילה קשה, לא מצאתי חלופה)
על משהו בהורות שלו.

את אוהבת אותה, את תומכת בכישוריה, היא לא צריכה יותר מזה.
היא זקוקה לחום והערכה, ויש לה ממך,
זה שאת אוהדת את הדומה לך יותר זה לא על חשבון הילדה.
אני בטוחה שאם תשבי עם עצמך, תמצאי שיש דברים בה שגם דומים לך,
ויש דברים בילד שאת פחות נהנית,
העולם שלנו מאוזן למדי.

לגבי קריאה, אולי אם תלחצי פחות תשיגי יותר.
בכלל לא ברור שקשה לה הקריאה כמו שזה עיסוק פחות נעים לה.
תהני מהם. ועזבי דברים אחרים.
את אמא מסורה וטובה והכל בסדר.

 

[הייתיאביבקיץ]

הילדים ששונים מאיתנו - יש בזה משהו מאתגר, ומשהו מקסים

גם לי יש אחת כזאת, מאד שונה ממני.

לי לקח כמה שנים, עד שהפסקתי לדחוף אותה לכיתת המצויינות המדעית. היא מסוגלת, אבל זה פשוט כיבה אותה. כמו שאת מתארת את בתך. כשהיא מצליחה לפתור תרגילים במתמטיקה או פיסיקה היא בכלל לא שמחה. מה שבהתחלה היה מוזר לי. איך זה את לא שמחה שצלחת את האתגר המעניין הזה? אבל מבחינתה זה לא אתגר מעניין, אלא סיוט אפרפר ומכביד.
היא מצאה מגמה שמשמחת אותה, היא הולכת לבית הספר עם אור בעיניים, היא זורחת ופורחת, וזה אושר גדול. באמת.

(יש לי גם בת שנורא דומה לי. גם איתה זה אושר גדול, אבל מסוג אחר...)

לבתך עוד אין ברירה כי אין מגמות. תמשיכי לעודד אותה לעסוק בדברים שמשמחים אותה. שהיא תבין שהיצירה שהיא עושה זה מקסים ונפלא והיא בן אדם שלם. השיעורים זו מטלה שאין ברירה וחובה לעשות אותם - אבל לא זה מה שמגדיר אותה.

 

[Ani15]

מצטרפת למרגיעות ממרומי 18 שנות הורות

יש ילדים שדומים לנו, ויש כאלה ששונים מאיתנו. יותר קל להזדהות עם אלה שדומים, יותר מעניין לגדל את אלה ששונים, אבל לוקח יותר זמן להעריך אותם. ככה זה וכל עוד את מודעת זה בסדר ואני בטוחה שאת אמא נפלאה.
הגדול שלי (בן 18 וחצי, כאמור) הומאני בנשמתו (אני מדענית), ועם הפרעת קשב שהאטה מאוד את קליטת הכתיבה והקריאה שלו בילדות (אני תולעת ספרים שקוראת במהירות האור). הוא שנא לקרוא והמיומנות שלו בזה היתה מביכה. הוא לא מבין מה מסקרן בתופעות מדעיות. אבל בתיכון, כשמיומנות הקריאה שלו היתה טובה מספיק, פתאום הוא קרא מיוזמתו ספרים שעניינו אותו. היום הוא בוגר עם אינטילגנציה רגשית שבחיים כבר לא תהיה לי ותובנות מעניינות על העולם שבחיים לא אחשוב עליהם (קצת חבל שבגיל 18 הם יוצאים מהבית ואי אפשר להמשיך להינות מהתובנות האלה כל הזמן). אחרי שנים של תסכול בניסיונות להבין אותו ולתעל אותו למקומות הולמים לימודית, אני כל כך נהנית ממנו עכשיו. הקטנה לעומתו, קופי של אמא שלה בדברים רבים. אני אשכרה יכולה לצטט את התגובות שלה לפני שהיא אומרת אותן. אז אני נהנית גם ממנה, והיא הרבה פחות מאתגרת, אבל גם פחות מעניינת... (וכן היא תלמידה יותר טובה ממנו והיתה כזו גם כשהוא עוד למד בביה"ס, והוא מחזיק ממנה "גאון". זה (ההשוואה) לא הטריד אותו בכלל, אז למה שזה יטריד אותי)
שחררי, זה הדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד לך. את נותנת להם את הבסיס, את מסלול ההמראה, והם כבר יעופו לדרך שלהם, וזה יהיה סבבה גם כשנתיבי התעופה שלהם שונים לגמרי.

 

[mykal]

כ"כ אהבתי

את הדימוי במשפט האחרון. מזדהה ממש.
ואוסיף שעוד יותר משמח אותי כאשר הם בסוף מערבבים ביניהם
באחוה כייפית את הכנפים שלהם.
חכי זה גם יגיע, ומאחלת לך (ולכולנו) שרק בנסיבות חיים טובות.

 

[איןאריותכאלה]

תודה רבה לכן על הפרספקטיבה

אני לא אוהבת את הילדים באותו האופן ומעולם לא התיימרתי לכך, ואני לגמרי יודעת שאני אמא אחרת לכל ילד - אבל לא הייתי מוכנה לרגש ההזדהות החזק הזה עם הבן הסקרן החנון שלי.......
שבאמת דומה לי גם רגשית. הבת שלי היא אוקיינוס של רוגע ושלווה, נועם הליכות ואינטיליגנציה רגשית שאני לא יודעת מאיפה היא הביאה (אני חושבת שהיא נולדה ככה).

 

[עדיקים]

לי יש בבית שני ילדים הפוכים אחד מהשני

הגדולה לא רק שונאת גם לא קל לה בכלל.
הקטן אוהב ללמוד ועושה הכל בשמחה ובקלות.
למדתי שיש לי שני ילדים שונים, הדרישות שלי משניהם שונות בגלל זה. תשומת הלב שכל אחד מקבל בלימודים שונה, היא צריכה הרבה יותר עזרה בהכנת שיעורי בית ומבחנים, הוא הרבה פחות. אם וכאשר יצטרך כמובן שאתן לו גם עזרה.
מרגישה שאף אחד מהם לא ממש דומה לי אז אולי קל לי יותר למרות שאני הרבה פעמים מתחברת לקשיים של הילדה אבל מהפן הרגשי כי גם לי היה קשה רגשית פשוט לא היתה שם אמא כמו שאני מכילה את ילדיי.
לדעתי הדבר הכי חשוב להכיל ולקבל את הילדים שלנו כמו שהם, לחזק איפה שהם צריכים ולשחרר איפה שהם מסתדרים.
הם אף פעם לא יכולים להיות אותו דבר.