אמא של סנדוויץ
New member
הוא מתנשא ומזלזל. איך אפשר לעבוד איתו על הנושא?
איך עוזרים לו לראות את הבעייתיות
ומסייעים לו להימנע מכך?
רקע:
בן 12, נבון מאד (מחונן),
חברותי, עוסק בספורט.
ילד אמצעי,
הגדולה גם היא מחוננת עם קשב וריכוז חזקים (אצלו בקטנה ולא מצריך טיפול תרופתי), מושכת המון אנרגיות של זמן ומשאבים נפשיים,
יש אחות קטנה בכמה וכמה שנים.
מאז ומתמיד נהנה והיה לו חשוב להרגיש 'יותר'. בלט בגלל היכולות שלו. היה לו קשה כשלא היה *הכי*.
פעם ב... היו נפלטים לו דברי 'שוויץ' - מבוססי מציאות אך לא נשמעים טוב. לא היה במינון חריג ולא כאורח חיים.
בחודשים האחרונים, כנראה עם פרוץ גיל ההתבגרות , סגנון הדיבור הפך לעיתים תכופות יותר למאד מזלזל ומתנשא.
למשל, במסגרת חוג כלשהו, כשמדבר על אחרים בחוג בפנינו אבל גם תוך כדי החוג - "הם כבר שנתיים בחוג, איך הם לא יודעים ל..."
גם בבית מול האחיות,
אפילו מול הסבתא או בשיחות חולין.
מרגיש שזה הפך לחלק מרכזי בסגנון הדיבור שלו.
באחד מהחוגים בהם הוא לוקח חלק כתבו המדריכים על האווירה בחוג, שהדרדרה השנה והפכה לכזו בה השיח הוא שיח הדדי מזלזל, אז אני מבינה שהוא לא היחיד.
זה רק אומר שיהיה לי קשה יותר לעקור את ההתנהגות הזו, אם היא נורמה לפחות בחלק מהמעגלים החברתיים שלו.
שוחחתי איתו על כך.
ניסיתי להבין מאין נובע.
לדעתי נחלק לשניים: יש מקומות שהקטנת האחר כנראה גורמת לו לצערי להרגיש טוב יותר, ויש מקומות שבאמת הוא לא מצליח להבין איך האחרים אינם מצליחים.
אני מנסה מכמה זויות:
גם לומר לו שהקטנת האחר אינה מגדילה אותו,
גם לנסות לשקף לו איך זה מרגיש להיות מהצד השני,
אפילו נתתי לדוגמא דמות מתוכנית בה הוא צופה לעיתים, שלדון מ"המפץ הגדול", וכיצד ההתנשאות הטבעית שלו מתקבלת.
אני לא בטוחה שזה חודר אליו.
חשוב לי שיבין שזה לא תורם לו אלא ההיפך, גורם לו נזק.
הייתי רוצה שיצליח לחוש אמפטיה כלפי מי שאכן אובייקטיבית פחות הולך לו.
אשמח לשמוע רעיונות
איך עוזרים לו לראות את הבעייתיות
ומסייעים לו להימנע מכך?
רקע:
בן 12, נבון מאד (מחונן),
חברותי, עוסק בספורט.
ילד אמצעי,
הגדולה גם היא מחוננת עם קשב וריכוז חזקים (אצלו בקטנה ולא מצריך טיפול תרופתי), מושכת המון אנרגיות של זמן ומשאבים נפשיים,
יש אחות קטנה בכמה וכמה שנים.
מאז ומתמיד נהנה והיה לו חשוב להרגיש 'יותר'. בלט בגלל היכולות שלו. היה לו קשה כשלא היה *הכי*.
פעם ב... היו נפלטים לו דברי 'שוויץ' - מבוססי מציאות אך לא נשמעים טוב. לא היה במינון חריג ולא כאורח חיים.
בחודשים האחרונים, כנראה עם פרוץ גיל ההתבגרות , סגנון הדיבור הפך לעיתים תכופות יותר למאד מזלזל ומתנשא.
למשל, במסגרת חוג כלשהו, כשמדבר על אחרים בחוג בפנינו אבל גם תוך כדי החוג - "הם כבר שנתיים בחוג, איך הם לא יודעים ל..."
גם בבית מול האחיות,
אפילו מול הסבתא או בשיחות חולין.
מרגיש שזה הפך לחלק מרכזי בסגנון הדיבור שלו.
באחד מהחוגים בהם הוא לוקח חלק כתבו המדריכים על האווירה בחוג, שהדרדרה השנה והפכה לכזו בה השיח הוא שיח הדדי מזלזל, אז אני מבינה שהוא לא היחיד.
זה רק אומר שיהיה לי קשה יותר לעקור את ההתנהגות הזו, אם היא נורמה לפחות בחלק מהמעגלים החברתיים שלו.
שוחחתי איתו על כך.
ניסיתי להבין מאין נובע.
לדעתי נחלק לשניים: יש מקומות שהקטנת האחר כנראה גורמת לו לצערי להרגיש טוב יותר, ויש מקומות שבאמת הוא לא מצליח להבין איך האחרים אינם מצליחים.
אני מנסה מכמה זויות:
גם לומר לו שהקטנת האחר אינה מגדילה אותו,
גם לנסות לשקף לו איך זה מרגיש להיות מהצד השני,
אפילו נתתי לדוגמא דמות מתוכנית בה הוא צופה לעיתים, שלדון מ"המפץ הגדול", וכיצד ההתנשאות הטבעית שלו מתקבלת.
אני לא בטוחה שזה חודר אליו.
חשוב לי שיבין שזה לא תורם לו אלא ההיפך, גורם לו נזק.
הייתי רוצה שיצליח לחוש אמפטיה כלפי מי שאכן אובייקטיבית פחות הולך לו.
אשמח לשמוע רעיונות
