יש כאן הורים לילדים עם חרדות? זה המקום לשאול שאלות?

[ליאור 551]

יש כאן הורים לילדים עם חרדות? זה המקום לשאול שאלות?

 

[הפוך עם ראש כפול]

כן ובהחלט כן

אין כאן רופאים, אבל יש כאן הורים שתמיד שמחים לעזור אם הם יכולים

 

[ליאור 551]

אז לילדה שלי יש חרדות שבאות לידי ביטוי במגוון צורות

קודם כל הייתי שמחה לדעת אם יש כאן הורים שילדיהם סבלו מחרדות וזה עבר (עם או בלי טיפול פסיכולוגי) ואחרי כמה זמן.
החרדות שלה נובעות (לדעתי) מהפחד שלא אוהבים אותה מספיק, גם אנחנו, מפחד להיסתדר במקום אחר (למשל טיול של הצופים).
וזה בא לידי ביטוי:
* בשטיפת ידים חוזרות (והיא מבקשת מאיתנו לאחרונה, לבוא, לומר לה שהכל בסדר ולהפסיק).
סגירת הדלת מספר פעמים לפני יציאה.
לפני היציאה לטיול הצופים זה היה נורא! באותו יום (היציאה לטיון הייתה בשעה שלוש) היא פתאום ברחה לבעלי, רק כי אמר לה לא עכשיו (בזמן שהחזירו את הקטן מהגן), בכי פתאומי בטענה שהיא מרגישה שרטוב לה למטה, פתאום שוב בכי, וקראה לנו וכשנכנסתי אליה לחדר היא כעסה עלי אבל מצד שני המשיכה לקרוא לי (הייתה מבולבלת ונסערת בצורה מטורפת), פתאום היא יצאה מהחדר, כולה נסערת, יצאה למרפסת וצעקה שנמאס לה ובא לה למות והיא לא יכולה יותר, החזיקה משהו ואיימה לשבור אותו, אני תפסתי אותה ביד והכנסתי אותה הביתה (גם מתוך פחד שתעשה משהו נורא וגם מהבושות), הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה וכל היום עשיתי לה דברים בשבילה (טענתה הייתה שאנחנו לא איתה, אבל היא לא נתנה לי להיכנס), לאחר מכן יצאה ונכנסה לשירותים מספר פעמים, שטפה ידים פעמים רבות, לקח לה זמן עד שיצאה מהבית, גם איחרנו קצת, אבל בסופו של דבר היא עברה את הטיול יפה, ללא טלפונים, מלבד אחד קטן בשעות הערב ובדרך חזרה הביתה.
אנחנו בטיפול פסיכולוגי, אבל תוהה לעצמי, עד מתי, אנחנו מכילים מבינים אותה מחבקים אותה, אבל אני עצמי הופכת להיות חרדה למצבה...
מה עושים?

 

[הפוך עם ראש כפול]

אני לא רופאה והעצה שלי היא בשום פנים ואופן לא רפואית
אבל התסמינים שאת מתארת מאפיינים OCD - הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. לכן הייתי פונה במיידי לבדיקה על ידי פסיכיאטר ילדים, כי זה כבר הרבה מעבר לשלב החרדות.
לבן שלי היו ויש חרדות, אך הן שונות ממה שאת מתארת. הוא קרוב לשנה בתראפיה (לפני זה היה בטיפול פסיכולוגי של מעל שנה וזה היה בזבוז זמן מוחלט, פסיכולוגית שממש לא הבינה את הילד שעמד מולה), ויש שיפור מהרבה בחינות. החרדות ממש לא נעלמו, אבל הצטמצמו והוא יותר מצליח להתמודד ולהתגבר עליהן.
אבל שוב - אצלנו מדובר במצב אחר לגמרי, ואם הייתי במקומך הייתי פונה לפסיכיאטר גם להערכת מסוכנות וגם לבדיקת התסמינים שהיא מראה.
בהצלחה.. לא פשוט בכלל.

 

[ליאור 551]

היא גם אצל פסיכיאטר וגם אצל פסיכולוג

אבל אני אורמת לעצמי, שזה לא הגיוני שזה יהיה שגרת החיים שלנו.
אני לא עובדת בין היתר בגלל שאני צריכה להיות זמינה לקחת את הילדה לטיפולים,
אבל מתישהו אני רוצה לחזור לשוק העבודה...
הטיפולים הפסיכולוגים ניתנים רק בשעות הצהרים, אצלנו הפסיכולוגית כן עזרה, לפני כמה חודשים היה תקופה שהיא לא הייתה מוכנה להתלבש לבד...
איך זה בא לידי ביטוי אצלכם?

 

[הפוך עם ראש כפול]

במקרה של הבן שלי החרדות הן יותר ממוקדות
הוא בכיתה ד' אבל עדיין פוחד להיכנס הביתה לבד, פוחד להיות בקומה העליונה של הבית לבד (כלומר, כשאין אף אחד בקומה) ועוד כמה דברים (אישיים יותר...), אבל בעיקר מהסוג הזה.
הבן שלי בטיפול רגשי די רציף בערך מגן חובה, וזה תמיד היה בשעות אחה"צ, כך שזה מעולם לא מנע ממני לעבוד. אני כן סרבתי להצעות עבודה שהיו יכולות לשדרג מאוד את התפקיד ואת השכר, מאחר והן דרשו ממני לעבוד עד שעות אחה"צ המאוחרות. דחיתי הצעות כאלו מאחר וידעתי שמישהו צריך להיות בבית כשהוא מסיים ללמוד. בימים שאני מסיימת לעבוד אחרי שהוא מסיים את בית הספר, ההורים שלי מקבלים את פניו, כך שהוא לא נכנס לבית ריק. זה למשל עניין שלא היה לנו עם הבכור, שהחל מכיתה ג' חזר הביתה וחיכה לי עד שאגיע מהעבודה. אצל הצעיר זה עדיין לא מתאפשר, ואם אין אף אחד שיקבל אותו בבית, הוא פשוט ישב על המדרגות בחוץ ויחכה עד שאחזור הביתה