שאלות לקראת כיתה א
הי, בכורתי עומדת לעלות לכיתה א ולי יש כמה שאלות.
שיעורי בית - יש בכיתה א?
מבחנים או עבודות - יש?
האם כל אחד מתקדם בקצב שלו בדפי עבודה או שכולם באותו קצב?
יש לי כמה חששות:
1. שעמום. היא תופסת מהר מאוד, ומה היא תעשה אם כל הכיתה תתקדם לאט והיא תשתעמם? האם היא למשל תוכל לעזור לחברים בזמן העודף שבו כולם עושים משהו והיא כבר סיימה?
2. ש"ב. אני כתלמידה, לפחות בגיל תיכון, לא עשיתי ש"ב. היה לי מספיק להקשיב ולסכם בכיתה, וכבר הייתי מוכנה למבחן. לפעמים הייתי עושה מהר מהר בהפסקה לפני השיעור. גם לא שאפתי לקבל 100 (אני מאוד לא תחרותית, לא הזיז לי למשל לקבל 85). מצאתי ביני לביני שבדברים שאני אוהבת וקל לי (=כל דבר הומני) אני פשוט לא צריכה לעשות ש"ב כי זה בזבוז זמן בעיני. המורים מאוד זרמו אתי, כי הוצאתי ציונים טובים ותמיד ידעתי את החומר הודות לקשב בכיתה. רק במתמטיקה וכימיה הייתי נוראית, וכן חרשתי לקראת הבגרות במתמטיקה (על הבגרות בכימיה ויתרתי בכיף רב, ומתמטיקה ירדתי ל-4 יחידות כאשר כל הכיתה עשו 5 והוצאתי ציון סביר במאמץ על). בשיטה זו המשכתי כל החיים לתואר ראשון, שני, שלישי... בלי להרגיש חובה להכין שיעורים או לקרוא משהו שלא מעניין אותי. לי השיטה עבדה, אך חוששני שמערכת החינוך כיום השתנתה לגמרי.
האם העצמאות המחשבתית הזו, שאני כ"כ רגילה אליה, זה משהו שזורמים איתו גם היום, או ש"חובה" להכין שיעורים?
אם יש משהו שאני לא מוכנה לעשות זה לשבת כל יום עם ילדיי ו"להכריח" לעשות שיעורים. נראה לי לא טוב ליחסים בבית וגם לא מטלה שלי אלא של הילד.
האם זה לגיטימי לתת לילד חופש, במערכת החינוך של היום, להחליט לעצמו אם הוא מכין או לא את שיעורי הבית ושיישא בתוצאות? אני יודעת שיש כל מיני גישות וזה תלוי במורה, אבל בבית ספר רגיל (לא דמוקרטי ודומיו) איך זה מתנהל פחות או יותר בכיתות הנמוכות?
המון תודה
הי, בכורתי עומדת לעלות לכיתה א ולי יש כמה שאלות.
שיעורי בית - יש בכיתה א?
מבחנים או עבודות - יש?
האם כל אחד מתקדם בקצב שלו בדפי עבודה או שכולם באותו קצב?
יש לי כמה חששות:
1. שעמום. היא תופסת מהר מאוד, ומה היא תעשה אם כל הכיתה תתקדם לאט והיא תשתעמם? האם היא למשל תוכל לעזור לחברים בזמן העודף שבו כולם עושים משהו והיא כבר סיימה?
2. ש"ב. אני כתלמידה, לפחות בגיל תיכון, לא עשיתי ש"ב. היה לי מספיק להקשיב ולסכם בכיתה, וכבר הייתי מוכנה למבחן. לפעמים הייתי עושה מהר מהר בהפסקה לפני השיעור. גם לא שאפתי לקבל 100 (אני מאוד לא תחרותית, לא הזיז לי למשל לקבל 85). מצאתי ביני לביני שבדברים שאני אוהבת וקל לי (=כל דבר הומני) אני פשוט לא צריכה לעשות ש"ב כי זה בזבוז זמן בעיני. המורים מאוד זרמו אתי, כי הוצאתי ציונים טובים ותמיד ידעתי את החומר הודות לקשב בכיתה. רק במתמטיקה וכימיה הייתי נוראית, וכן חרשתי לקראת הבגרות במתמטיקה (על הבגרות בכימיה ויתרתי בכיף רב, ומתמטיקה ירדתי ל-4 יחידות כאשר כל הכיתה עשו 5 והוצאתי ציון סביר במאמץ על). בשיטה זו המשכתי כל החיים לתואר ראשון, שני, שלישי... בלי להרגיש חובה להכין שיעורים או לקרוא משהו שלא מעניין אותי. לי השיטה עבדה, אך חוששני שמערכת החינוך כיום השתנתה לגמרי.
האם העצמאות המחשבתית הזו, שאני כ"כ רגילה אליה, זה משהו שזורמים איתו גם היום, או ש"חובה" להכין שיעורים?
אם יש משהו שאני לא מוכנה לעשות זה לשבת כל יום עם ילדיי ו"להכריח" לעשות שיעורים. נראה לי לא טוב ליחסים בבית וגם לא מטלה שלי אלא של הילד.
האם זה לגיטימי לתת לילד חופש, במערכת החינוך של היום, להחליט לעצמו אם הוא מכין או לא את שיעורי הבית ושיישא בתוצאות? אני יודעת שיש כל מיני גישות וזה תלוי במורה, אבל בבית ספר רגיל (לא דמוקרטי ודומיו) איך זה מתנהל פחות או יותר בכיתות הנמוכות?
המון תודה
