האם אתם אוסרים על הילדים

[חייבתלהגיב]

האם אתם אוסרים על הילדים

להשתמש בביטויי סלנג שאתם לא אוהבים?

ספציפית, אתמול האמצעית אמרה "לא חייב" כתחליף ל"לא חובה/לא חייבים" (סלנג שנתקלתי בו לראשונה בתפוז, למען האמת), ואסרתי עליה לומר את הביטוי הזה בבית. האם אתם עושים כמוני, או שמא מאפשרים לילדים להשתמש בשפה כרצונם (אני לא מדברת על קללות וכו')?

 

[סביון1]

אני מתקנת שגיאות בעברית שצורמות לי

בדרך כלל של זכר/נקבה. לא אוסרת כלום.
I choose my battles כך שגם אם אני שומעת ביטויים שאני לא מתלהבת מהם, כל עוד לא מדובר בניבול פה אני מתעלמת. לפעמים אפילו מאמצת ביטויי סלנג מהילדים.

 

[חייבתלהגיב]

ברור שיש סלנג שגם אני מאמצת.

אבל יש דברים שממש מפריעים לי... כמו ה"לא חייב" הזה...
לאמא שלי מאוד הפריע כשהמילה "מפנק" התחילה להיכנס לשימוש מסיבי, אבל לא נראה לי שמישהו מאיתנו אמר אותה אי פעם...

 

[adif11]

גם אני שומרת את כוחותי לנושאים

משמעותיים יותר. כל עוד לא מדובר בניבולי פה גסי רוח או בטעות לשונית צורמת
("יושנת" וכד') מאז ומתמיד נמנעתי מלנדנד בנושא גם בתקופות שהיו צריכים לתרגם לי כל משפט כי לא הבנתי אף מילה מדיבורי הסלנג שלהם...

 

[הפוך עם ראש כפול]

לא אוסרת כלום. כן מתקנת שגיאות דקדוק, כן מעירה אם השפה
נמוכה מדי לטעמי ומציעה אלטרנטיבות, אבל לא אוסרת.

 

[דיברגנט חדש]

הגששים לימדו אותנו שסלנג זה חלק מהשפה

אפילו האקדמיה ללשון לעתים מאמצת סלנג.

 

[רזאי1]

זה למה

לחץ הדם שלי עולה כשאני שומעת את הביטוי הזה. נלחמתי בו קשות, אפילו שמתי קופה בפינת האוכל, וכל מי שאמר "זה למה" שילם שקל קנס.
פעם אחת היינו בפינת חי, ופגשנו בלמה, ששמו בן. מאז, כל פעם שאחד הילדים אמר "זה למה", מיד הוסיף- שקוראים לו בן. היום זה כבר כמעט לא קורה.
חוץ מזה אני גם לא מרשה לומר "מיכנס". בנוסף, אני גם מתקנת טעויות לשוניות. טרחנית שכמוני.

 

[עדיקים]

לא אוסרת, מתקנת

אוסרת רק קללות, ניבולי פה ומילים לא יפות.
שיבושי לשון בעברית ברור לי שגם אני עושה אבל כשהם עושים טעויות ואני שומעת אני תמיד מתקנת שילמדו. במיוחד בזכר ונקבה בתקוה שבסוף יפנימו וילמדו.

 

[הייתיאביבקיץ]

מה זותומרת לאסור שימוש במילים מסויימות בבית?

אם את שומעת אותה אומרת את הביטוי את כועסת?

אם את במטבח ושומעת אותה אומרת את הביטוי לאחותה בסלון, את צועקת "אמרתי לא להגיד את זה בבית!"?

אם היא בכל זאת אומרת, את מענישה?

 

[חייבתלהגיב]

זאת אומרת שהיא אמרה את זה ואמרתי לה

"אל תגידי את זה". היא ענתה שהמורה שלה אמרה את זה. אז אמרתי לה שבכל זאת לא תגיד את זה, ותגיד לא חובה או לא חייבים במקום.
אם היא תגיד את זה שוב אני מניחה שאני אגיד לה שוב לא להגיד את זה.
לא אמרתי לה את זה בכעס ואני גם לא כועסת על זה שהיא אומרת את זה - רק לא רוצה שהיא תעשה את זה, לכן אומרת לה לא לעשות את.זה.
לזה אני מתכוונת ב"לאסור" בהקשר הזה - להגיד לא לעשות.
אני מניחה שיש הורים שלא אומרים לילדים שלהם לא לומר משהו, ומרשים להם לדבר כרצונם.

 

[הייתיאביבקיץ]

אני מנסה לחדד ההבדל בין "לאסור" ל "להמליץ" או "ללמד"

אז עכשו אני מבינה שאת איפושהו על המנעד בין "להמליץ" לבין "לאסור".

(לדעתי, אם את לא מענישה על האמירה זה לא בדיוק כמו "לאסור". כש"אוסרים" אס יש סנקציה על אי ציות).

אני לא אוסרת להשתמש בסלנג שהוא טעות. אבל לפעמים אני מתקנת או מסבירה מה הטעות.

 

[חייבתלהגיב]

אני אוסרת על בעלי לשרוק בבית, כי זה עושה לי כאב ראש.

אני לא מענישה אותו אם הוא שורק, רק אומרת לו "אל תשרוק", כל פעם שהוא שורק.
אי אפשר לומר שזו בקשה כי אני לא ממש נותנת לו בחירה. זו בוודאי לא המלצה או לימוד. לא כל פעם שאוסרים משהו זה צריך להיות מלווה בעונש או בסנקציה (אלא אם מגדירים שהאמירה לא לעשות את זה כל פעם שעושים את זה היא עונש/סנקציה).
אפשר לאסור על משהו ושמישהו יפר את האיסור - אבל זה אפשרי גם כשיש סנקציות - הוא מפר, ואז מפעילים את הסנקציה. למעשה לפעמים לעונש/סנקציה יש חסרון שהאדם יכול לראות בסנקציה "מחיר" שהוא צריך לשלם אם הוא רוצה לעשות את המעשה, ואז יכול לבחור אם כן או לא לעשות את המעשה ולשלם את ה"מחיר", וכך זה בעצם לא אסור אלא מותר אבל דורש תשלום מסוים.

 

[הייתיאביבקיץ]

מרגיש לי מוזר להשתמש במילה "לאסור" בהקשר של בני זוג

ביחסים שלי עם אנשים הקרובים לי (והאמת, גם עם אלה שלא קרובים לי) אני לא "אוסרת" דברים. אני מבקשת. ובדרך כלל נענית.

לא יודעת אם זה עניין של מינוח או של גישה.

 

[חייבתלהגיב]

אני לא יכולה שהוא "בדרך כלל" ייענה לי בהקשר הזה,

כך שגם אם אני מנסחת את זה בצורה של בקשה, ברור לו שזו לא בקשה שהוא יכול לבחור לא להיענות לה. כך שזה איסור, ולא משנה אופן הניסוח.
ובאמת מהצד השני גם לא משנה לי אם אנשים מנסחים משהו בצורה מנומסת או עדינה, אם תוכן הדברים הוא לא סביר בעיניי. מבחינתי הצורה לא מפצה על התוכן או מסתירה אותו. כך שגם אם אני מנסחת דברים בצורה של בקשה או של נימוס, אני לא מעמידה פנים גם בפני עצמי שתוכן הדברים שונה ממה שהוא.
כך שגם אם אני אומרת "אני מבקשת שלא תשתמשי במילה הזאת" וגם אם אני אומרת "אל תשתמשי במילה הזאת" התוכן זהה, והוא תוכן של איסור - ובפורום אני בוודאי שלא רואה סיבה להעמיד פנים שמדובר במשהו אחר.

 

[חייבתלהגיב]

זה מזכיר לי שכשגרנו בחו"ל,

הבת שלי העבירה חוג שחייה שלם עם חגורת הצלה, כי כשהמדריך אמר לה להוריד את החגורה הוא ניסח את זה בצורה של שאלה, משהו כמו
Would you like to take off your vest now?
והיא ענתה לא, ובזאת הסתיים העניין.
כשבעצם זו לא הייתה שאלה, אלא פקודה שנוסחה בצורה מנומסת.

כך גם נאלצו לשנות את שלטי "נא לא לעשן" ל"העישון אסור", כשבעצם גם במקור לא היה מדובר בבקשה, אלא באיסור שמנוסח בצורה של בקשה.
אבל מתחת לניסוח מסתתר איסור/פקודה בשני המקרים, וזו המשמעות שאני מדברת עליה כשאני מדברת על איסור.