הילד אף פעם לא שמח בחלקו. מה עושים?

snirbene

New member
הילד אף פעם לא שמח בחלקו. מה עושים?

שלום

יש לי 2 ילדים, 8 ו-6. בת גדולה ובן קטן. שניהם ילדים חכמים, וכמיטב המסורת, לא חסר להם כלום.
שני הילדים אובססיביים אחד כלפי השני ובכלל, כלפי מתנות חומריות. זה מתבטא בכך ששניהם קנאים ביותר אחד לשני, ושניהם קודם כל בוחנים מה האחר קיבל ואף פעם לא שמחים בחלקם - אלא אם כן, אחד מהם מקבל משהו והשני לא, וזה מצב שכמעט לא קורה. מטבע הדברים.

הדבר השני, שיותר עולה לאחרונה הוא, שהם פשוט לא שמחים עם מה שיש להם. במיוחד הילד הקטן יותר. הוא כל הזמן טוען לקיפוח, ומבקש שייקנו לו עוד ועוד ועוד. כרגע זה בעיקר אספנות זיבלונים, אבל לאחרונה כשהודענו לאחותו שהיא תקבל פלאפון בהמשך השנה (בכפוף לעמידה במטלות וגילוי אחריות), היה סקנדל שלם, והבן הקטן נכנס לטאנטרום טוטאלי על כך שאחותו תקבל טלפון והוא לא.
אני לא כ"כ יודע כבר איך להסביר ומה לומר לו, כי הוא דוחה את ההסברים, ואומר שהוא לא יהיה שמח עד שגם הוא יקבל לפחות את מה שאחותו הגדולה מקבלת.

הבית שלנו הוא לא בית חומרי, כתפיסה. אנחנו אמנם מבוססים כלכלית אבל לא מתהדרים בסמלי סטאטוס חיצוניים, לא מסתובבים בקניונים, לא נוסעים ברכבים יקרים, ומשתדלים מאוד לשמור על פרופיל נמוך, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, בדיוק בשביל לא להשחית את הילדים. אבל זה לא נראה שעובד לנו כל כך כרגע.

אשמח לעצות. איך לגרום לילד להעריך את מה שיש לו יותר? איך לעקור את הציפיה שכל מה שהעולם נותן לאחד, גם השני צריך לקבל?
 
קודם כל, למה כמעט לא קורה

שאחד מקבל והשני לא? מה עם יום הולדת? אצלנו זה ה-זמן לקבל מתנות, ובעצם באמת פרט לאוספים הדברים היחידים ששייכים רק לאחת הילדות והיא קובעת אם לשתף את האחרות בו ואיך.
דבר שני, הילדים שלך כבר לא קטנים וכבר נמצאים במסגרות, והרבה ממה שהם חושבים מושפע ממה שהם רואים סביבם במסגרות. אז אם במסגרות שלהם יש ילדים רבים ששמים דגש על חומרנות, זה לא מאוד מפתיע שגם הם כך, ובסך הכל מעיד על השתלבות טובה שלהם בסביבה שלהם והטמעת הנורמות בה. אם רוצים נורמות אחרות אפשר או להעביר אותם סביבה, או לעשות מאמץ מיוחד לחנך אותם נגד אותן נורמות, אבל לצעד כזה עלולות להתלוות בעיות חברתיות, וצריך לעשות אותו בצורה מאוד חכמה כדי שהם גם יטמיעו את הערכים שאתם רוצים שיטמיעו וגם לא ייפגעו מבחינה חברתית. חלק מהערכים גם לא לגמרי מתנגשים ולכן פחות קשה להנחיל אותם - אפשר להיות חומרני אבל עדיין לא כפוי טובה, וכו' - שוב, תצטרכו למצוא את הדרך, תוך התחשבות בסביבה שבה הילדים נמצאים.
 

סביון1

New member
התחושה שלי היא שהילדים מתנהגים בהתאם לתגובות של ההורים

ממליצה לך על הספר "אחים ללא יריבות". הגישה שלהם לדעתי הכי נכונה, רק צריך להיות מסוגלים באמת לחשוב כמוהם ואז גם הרבה יותר קל לנהוג בהתאם.
 
יש אנשים כאלה, וקטונתי מלהבין למה

אפשרות אחת זה לנסות להבין מה מקור הבעיה.

אבל במקביל, ומתוך הנחה שאולי אף פעם לא תבינו למה הוא כזה - אני חושבת שצריך להפסיק להסביר, ופשוט שהילד יתרגל שאלה החיים.

רוב הילדים מבינים נימוק כמו "כי היא גדולה. עוד שנתיים גם אתה מקבל". לא צריכים להסביר להם את ההחלטה שלכם.
אם הוא אומר שלעולם לא יהיה שמח, אני הייתי עונה "חבל לי לשמוע". וזהו. אי אפשר שהחוסר שמחה שלו יגרור אתכם לנתינה חסרת גבולות (כי זו הבעיה, שאין לזה סוף. אם טלפון יהפוך אותך למאושר באדם, אולי תקנו לו טלפון. אבל ברור שיום אחרי שהוא יקבל טלפון הוא יבכה כי הוא ייזכר במשהו אחר שאין לו).

אני לפעמים עונה דברים כמו "החיים זה לא פיקניק". שזה מעביר את המסר ש
א. נכון, אני מבינה שאתה מבואס
ב. ככה זה
ג. נמאס לי לשמוע את הקיטורים האלה

יש אנשים שנשארים ככה כל החיים. מפעם לפעם תופסים מרירות. כל הזמן משווים לאחרים. אני באמת לא יודעת איך זה קורה. ואני לא חושבת שזה "פגם בחינוך" שלכם.
 
אצלנו אנחנו שרים

You Can't Always Get What you Want כשילדה רוצה משהו ואנחנו לא מתכוונים לתת לה. הן כבר מכירות את זה ויודעות גם שאין לנו שום כוונה לתת להן כ-ל מה שהן רוצות. והן גם לא מתבאסות מזה. אפשר להרגיל מהתחלה - למשל, לתת לילד לבחור דבר אחד בסופר או צעצוע אחד בחנות הצעצועים או להגיד מראש שהיום אנחנו הולכים לחנות הצעצועים כדי לקנות מתנת יום הולדת לחבר שלו מהכיתה אבל הוא עצמו לא יקבל כלום או שהיום הולכים לסופר אבל קונים רק מה שצריך והוא לא מקבל חטיף או סתם כבר בסופר אומרים לא לכל דבר שהו מבקשות, גם בלי להודיע מראש - וכך מההתחלה הילד רגיל למצבים שבהם הוא לא מקבל כל מה שהוא רוצה ואפילו לא מקבל כלום.
 

Ani15

New member
לא עושים

לא גורמים לילד להעריך משהו שהוא לא רוצה ולא יכול להעריך, ולא עוקרים לו ציפיות. זה הוא וככה אתם אוהבים אותו. לא חייבים לשנות אותו, גם אם אתם לא שותפים לדעות ולהשקפת העולם שלו. כל עוד הוא לא פוגע באף אחד אחר, שיבושם לו עם הרגשת הקיפוח.
&nbsp
ובתכלס: אם לא תתעסקו בזה, מן הסתם גם מפלס הענין שלהם ירד. אם אתם לא תשתתפו בהשוואות/ תחושות קיפוח/ דיון בלמי מגיע מה מתי ולמה, גם הם יעסקו בזה פחות (כמה פחות? תלוי בהם).
&nbsp
ורגע של תיאוריה: לפסיכולוגיה הקלאסית - מפרויד והלאה - יש המון מה להגיד על תפקידים שילדים לוקחים בתוך המשפחה, יחסי אחים וההשפעה שלהם על התפתחות אישית של האדם שגדל מהם. שב תקרא, ברוב המקרים זה טבעי ומקובל וחלק מההתפתחות שלהם.
 
הבעייה היא שזה פוגע בילד.

כהורה, חשוב לך לא רק שמה שהילד עושה לא יפגע באחרים - אלא גם שזה לא יפגע בו. לכן אם אפשר לעזור לו להיפטר מתחושת הקיפוח - לדעתי להורה כדאי כן לעשות מאמץ בכיוון.

אני אתן דוגמא. יש לי בת נורא פחדנית - מהרגע שבו היא נולדה היא מפחדת מהכל. הייתי יכולה להגיד "ככה היא" ולתת לה לפחד מהכל - כי זה הרי לא פוגע באף אחד אחר. אבל זה כ-ן פוגע בה. זה מונע ממנה לחוות את העולם כמו שהיא הייתה מצליחה לחוות אם הייתה מתגברת על הפחד, וליהנות ממה שיש לו להציע במקום להימנע או להרגיש מותקפת. אז זו הדרך שבחרתי - לעזור לה להתגבר על הפחד - וזה הוסיף המון אושר לחיים שלה. אמנם זה דרש המון השקעה מצדי כהורה, והמון רגישות לתחושות שלה בכל שלב, אבל אחד אחד ולאט לאט היא התגברה על המון פחדים. מובן שיש עדיין פחדים נוספים, אבל יש גם ילדות מלאת חוויות מאושרות במקום ילדות של רק לשבת בצד כשהאחרים חווים.
אותו דבר לגבי תחושת קיפוח אם היא באמת כל הזמן שולטת בחוויות שלהם, כמו שהוא מתאר. קצת קיפוח פה ושם זה טבעי ומוכר ובאמת הולך יד ביד עם מבנה המשפחה - אבל לא כתגובה השלטת והעיקרית.
 
כל ילד הוא עולם אחר

תפקידי כהורה לתת לכל ילד מה שאני חושבת שמתאים. כל אחד מקבל דברים שונים לפי גילו צרכיו והחלטתי השרירותית.
אם ילד אחד צריך שיעורים פרטיים אני לא אפצה ילד אחר בערך כספי שווה. זו החלטתי.
מותר להם להיות לא מרוצים. מותר להם לנמק למה הם רוצים את מה שהם רוצים ולמה חשוב שיקבלו. נימוק צריך להיות יותר מככה אני רוצה. אני צריכה להחליט בהמשך. בהתאם לשיקולי.
כשמתחיל אני רוצה התשובה שלי שאני רוצה הליקופטר. מחכה לרגע שבו הם יקנו לי הליקופטר.
ככה כל ילד מקבל דמי כיס בגובהה שונה. והחלטה לכל ילד לא תלויה במה שאחיו קיבל. באמת לכל ילד יש צרכים אחרים.
 
אהבתי איך לכל משפחה יש ביטוי משלה

שאומר שלא כל דבר שהילד רוצה הוא יקבל.
 
רגע, למה מה ש"העולם" נותן?

בעולם אתם לא יכולים לשלוט, והילדים שלכם יודעים את זה גם בגיל 6. השאלה היא למה ההורים לא צריכים לתת לאחד מה שהשני קיבל, ולזה אפשר בהחלט לתת נימוקים, אם רוצים, או להגיד שכך החלטתם או כל דרך שבה אתם בוחרים במסגרת ההורות שלכם.
אפשר לומר שגיל 6 הוא צעיר מדי לטלפון, לדעתכם, ולכן גם אחותו לא קיבלה בגיל 6. אפשר לדבר על היתרונות והחסרונות של להיות צעיר יותר באופן כללי. אפשר לדבר על כך שכל ילד שונה ולכל אחד יש רצונות וצרכים משלו והוא מקבל בהתאם. וכו' וכו'.
 
האם אתה שלם עם ההחלטות שלך?

האם אתה בוודאות מרגיש ויודע שאתה לא מקפח אף אחד מהם?
אם כן, אז תתנהג בהתאם, בעיני מותר לך אפילו להיות תקיף ואסרטיבי באמירה שלך.
יש לי ילד אחד לא מרוצה, במשך שנים זה קילקל לי את היחסים איתו כי תמיד הוא הצליח לגרום לי להרגיש סביבו רגשות אשמה וכעס. זה עבר ביום שהחלטתי שאני אמא מספיק טובה - לפעמים אני טועה, לא תמיד אני עושה הכל מושלם, יש לי מגבלות תקציב ומגבלות כח, אבל אני באמת משתדלת לתת לו (ולאחיו) את הכי טוב שאני יכולה ואם הוא לא מרוצה - זאת הבעיה שלו! אני לא מתרגשת אם הוא עושה שביתת רעב כי הכנתי אוכל שהוא פחות אוהב (ובטח לא נעמדת להכין אוכל אחר), או מאיים שלא ישתשמש בטלפון שקיבל בגלל שהוא יד שניה. לא מנסה לשכנע ולא להתנצל או להצטדק.
מאז שהתחלתי עם זה היחסים בינינו השתפרו פלאים. הוא אמנם עושה פרצוף, אבל אני מתעלמת באלגנטיות. בסופו של דבר הוא לא מרעיב את עצמו, אוכל גם מה שפחות טעים לו ומשתמש בטלפון אפילו שהוא יד שנייה ולא הולך יחף אלא נועל נעליים של 2 ב-200 כי זה מה שאני יכולה להרשות לעצמי.
 

ליאת של עדי

New member
מנהל
בעיה

אני באיזה שהוא מקום חושבת שילד סנדויץ הוא ילד שלא מרוצה מהמקום שלו בעולם ותמיד נילחם. אצלך הקטן הוא לא סנדויץ אבל הוא מתנהג כמו אחד כזה.
הוא נילחם על תשומת לב, מתאמץ ונאבק לבלוט, חושב שמגיע לו גם כמו לאחותו הגדולה כי הם בעצם שווים.
אני חושבת שדיבורים והסברים סביב זה בסוף יפתרו את הבעיה. נתת דוגמא לטלפון.. את יכולה לומר "תגיע לכיתה ג תקבל טלפון" סוף פסוק אין מה להוסיף בדיון. ואם זה גולש לויכוח ובכי כי אתה כועס? כנס לחדר תצא כשתירגע.
כן להבליט את השוני בין גיל 8 ל-6, לדבר על מה כל אחד צריך, מה כל אחד יכול ומה לא. אני יכולה להיכנס לפרטים ולהסביר דברים לסנדויץ החכם שלי (נניח קניתי 2 זוגות נעלי בובה לקטנה בת שלוש והוא רצה זוג נעליים. נכנסתי איתו לפירוט המחיר, על זה שזוג נעליים שלו עולה 200 שח ובמחיר הזה אני קונה לקטנה חמש זוגות כאלה. זה היה מסביר ומרגיע)
זמן איכות עם הקטן- ממליצה בחום על בילוי זוגי של אחד מכם עם הבן 6, זה מעצים ומחזק.
וכמובן לבדוק את עצמכם, אם הבת לא מקבלת יותר יחס מהקטן. במידה ולא, זה בסדר רק להיות עם יד על הדופק. אבל הפרדת כוחות היא חשובה ובילוי אחד על אחד אפילו יותר.

ובעיקר, לבדוק את התגובות שלכם, החשש החשיבה שבאים לידי ביטוי בהתנהגות שלכם מולם. להבין שלכל ילד יש את הצרכים שלו ולהתנהל לפי זה.

נ.ב. אגב אצלנו מתנת יומולדת היא אישית באותו היום יומייים ואחכ היא של שניהם. התיאוריה שלי אומרת שבזכות היומולדת של אחד מהם, נרכשה המתנה, אבל בפועל שניהם נהנים ממנה.
 

אשרז4

New member
אני חושבת שזה תלוי בכמה דברים

אופי- יש מי שיותר "שמחים בחלקם" רואים את הכוס המחאה ויש מי שלא
יש מי שיותר מסתכלים על אחרים ויש מי שיותר מרוכזים בעצמם.
מעבר לזה השאלה גם מה מרוויח מהטנטרומים הללו- האם בסופו של דבר יקבל את שרוצה, וואללה שווה לו.
יש את היחס שלכם- עד כמה משמעותי וחשוב ו"הולכים על ביצים" בנושא.
&nbsp
לי תאומות, ובשלב מסויים התחלתי במכוון לקנות משהו לאחת ולשניה לא (להביא חולצה שראיתי בעיקר דברים שצריך לא פינוקים) בכדי לחדד את העניין שכל אחד מקבל את שצריך את שמתאים.
שאם הלכתי וראיתי חולצה שאחת תאהב אני לא אחפש בכח משהו שאחותה תאהב, בהזדמנות אחרת אם אמצא מה שהשניה אוהבת אקנה.
&nbsp
בהתחלה היו "ספירות" והשוואות עם הזמן זה בא טעי יותר.
&nbsp
לגבי דבר כמו טלפון- מבינה את הרצון שלו ו"ההיסטריה" זה מוצר נחשק מאוד מאוד אבל אני חושבת שבמקרה כזה אין לך מה להסביר יותר מידי. אתם החלטתם שמגיל מסויים/במצב מסויים מקבלים וזהו. הוא יכול לבחור ולשקוע בעצב שלו ויכול להבין.
מניחה שאם תעזבו את זה ולא תתייחסו לחפירות בסוף הוא יתבאס אבל ישחרר
 
למעלה