התייעצות לגבי הבכור <img src="http://timg.co.il/f/Emo4.gif"> <img src="http://timg.co.il/f/Emo41.gif"><img src="http://timg.co.il/f/Emo41.gif">לא לראשי!!!<img src="http://timg.co.il/f/Emo41.gif"><img src="http://timg.co.il/f/Emo41.gif">

התייעצות לגבי הבכור
לא לראשי!!!
הבכור - כיתה ז' - יוצא בקרוב למחנה אימונים. 3 לילות.
בקשו הורים מלווים, ואנחנו ממש לא התנדבנו. כנראה שגם הרבה אחרים ממש לא התנדבו, ולכן פנו אלינו אישית ושאלו אם נוכל ללוות לילה אחד. לפניות אישיות מהסוג הזה אנחנו בד"כ לא מסרבים, ואכן הסכמנו להגיע ללילה האחרון. זה אומר שנהיה שם פחות מ-24 שעות - מניחה שנגיע מתישהו בשעות אחר הצהריים, בבוקר נלווה אותם לאימון ובזה סיימנו את תפקידנו.
כשהבכור שמע את זה אתמול בערב הוא לא היה מרוצה בלשון המעטה, והגיב מאוד בתוקפנות. כעס מאוד, אמר שלא נפנה אליו ולא נדבר איתו כשנהיה שם. אני מאוד נפגעתי, וכל הסיטואציה הייתה מאוד מעליבה. הרגשתי לרגע כמו איזה ארנק מהלך, שלהראות בקרבתו בחברה זה כמו להיות עם איזה "פריק שואו".
מאוד מתלבטת עכשיו איך להגיב. אתמול אמרתי לו שזה מאוד פוגע, ולא עליתי להגיד לו לילה טוב. הוא רגיל שאני עדיין "משכיבה" אותו לישון ולא עשיתי את זה. היום גם לא אבוא לקחת אותו מבית הספר, נותנת לו שייסע באוטובוס (בד"כ כשמסיים מאוחר אני באה לקראתו ובאה לאסוף אותו, וככה חוסכת לו 15-20 דקות הגעה הביתה). אמרתי לו שכל כך נפגעתי, שלא בא לי לעשות בשבילו שום דבר אקסטרא, מעבר לחובות הבסיסיות שלי כלפיו.
אז עכשיו אני מתלבטת מה לעשות הלאה. אני כן חושבת שהוא צריך להבין שכשהוא פגע במישהו, הוא צריך להבין את זה ולקחת אחראיות על זה, גם אם נדמה לו שהוא הכי צודק בעולם (וזה בדיוק מה שנדמה לו כרגע). מצד אחד, לא בא לי להיכנס איתו למאבקי כוחות, ומצד שני אני כן רוצה להביא אותו למצב שהוא מכיר בזה שהתגובה שלו הייתה מעליבה ולא במקומה, וייקח על זה אחריות.
רעיונות? דעות? הצעות?.....
 

Ani15

New member
ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות
לפחות אצלנו גיל 12 היה הכי גרוע, מאז זה הולך ומשתפר (היום, תיכף 18, זה כיף גדול).
תחזיקי מעמד ותנשמי עמוק, זה עובר. זה לא את, זה לא הוא, זה ההורמונים.
 
הורמונים שמורמונים

כמו שכתבתי למיכל - נראה לי שפתאום ובבת אחת קלטתי שאני לא האמא הקולית שייחלתי להיות/חשבתי שאני.
לא מבינה את זה! אני טסה לחו"ל כדי לצפות בהופעות של להקות פאנק-רוק, שומעת פאנק-רוק בבית בקולי קולות, מתאמנת בחדר כושר, רצה, ממש לא נראית כמו בנות גילי, ועדיין אני נחשבת רק לאמא מבאסת?? איזה באסה!
 
אפילו זמרי הפאנק-רוק האלה - הילדים שלהם מתביישים בהם...
כולנו, אפילו הכי קולים שבינינו - הילדים שלנו חושבים שאנחנו זקנים.

ככה זה. כשהוא בן 4, את יכולה להיות הכי מכוערת בעולם והוא יחשוב שאת מלכת היופי.
כשהוא בן 14, אפילו אם את היית מלכת היופי של 1999 - את עדיין דינוזאור מהאלף שעבר.
 

Ani15

New member
כמו שכבר אמרנו
מפה זה יכול רק לעלות
לקראת גיל 18 הם מתחילים להתייעץ על הצבא, ועל לימודים גבוהים, ופתאום את הופכת לקיר וידוי ואוראקל מדלפי, זה לא יותר קל.. וכשהם הופכים הורים, את הופכת להיות הכי הכי בעולם (בעיקר אם את שמה יד לעזרה).
 

mykal

New member
וואוו, ממה כ"כ נפגעת?
זה ממש לא נגדיכם,
בגיל הזה כך ילדים מגיבים--בדיוק בגלל אי הרצון של הנוער
להיות תחת עינם הפקוחה של ההורים, לכן גם הורים אחרים לא התנדבו.
&nbsp
מציעה לך--לפנות אליו בנחת, להסביר שפנו אליכם
ולא היה נעים לסרב, שאת מבינה את הכעס שלו,
את באמת לא תתקרבי אליו, ולא תציקי לו, שאת סומכת עליו מאוד.
&nbsp
אין סיבה להעניש, הוא בס"ה הגיב ממקום הקושי שלו.
ולהבא כשיפנו אליך, תגידי--אבדוק אם נוכל, ואם מתאים לנו,
ולפני תשובה דברי איתו.
אל תקחי ללב סיטואציות מוכרות. (אצל השני כבר לא תטעי
)
 
הסברנו לו את זה, הוא יודע שממש לא התנדבנו אלא נודבנו
ואני גם לא מענישה. כשאני פגועה ממישהו, ללא ממש בא לי לטרוח למענו ולעשות אקסטרא.
לא יודעת, ממש נעלבנו מעוצמת התגובה שלו. כן, אני מבינה שהוא לא שש להיות עם ההורים שלו אבל אנחנו הרי לא נהיה צמודים אליו, ולא נציק לו, ואנחנו גם ככה אף פעם לא עושים את זה.
טוב נו, אולי קיוויתי להיות האמא הקולית שהילדים שלה תמיד שמחים להיות איתה ולעשות איתה דברים
כנראה שאני לא. למרות שחשבתי שאני כן. איזה באסה!
 

mykal

New member
מצחיקונת
את בהחלט האמא הקולית, וזה לא את זה הוא,
וזה אפילו לא הוא, זה הלחץ החברתי, הוא זקוק ךלעזרתך כרגע ואת נעלבת ומענישה-- באמת?! אני לא מאמינה לך,
את בעיני אשה שקולה ונבונה כ"כ.
בבקשה--הכנסי ל"משקפים" שלו, ותשקלי מחדש את הסיטואציה.

בכלל אולי את עוד יכולה--לחזור ולומר שאת לא זכרת אבל אין מצב בשבוע ההוא.
קחי צעד אחורה, אולי ירגיע את כולכם.
 
נו מה? אני גם בנאדם! אם יצבטו אותי - לא אצתבט?

טוב, נעלבתי, הגבתי מהבטן (מבחינתי זאת ממש לא ענישה), וטוב שקבלתי פרספקטיבה מאוזנת יותר.
סבבה, יהיה בסדר
 

ויקה1222

New member
אבל ברור שאת לא יכולה להיות אמא קולית מעצם הגדרתך

אמא קולית היא תמיד אמא של מישהו אחר, אף פעם לא האמא של הילד...
אל תעלבי, זה נורמלי לגמרי, זה כמו שהילדים שלי לא רוצים שאתקרב לבית ספר כי אני עלולה לעשות להם פדיחות.
ודרך אגב, הבן הגדול שלי בצבא ויש לו קשר ממש טוב איתי, בפעם האחרונה שנסענו לבקר אותו, אמרתי בחביבות שלום לאיזה חבר שלו ושאלתי אם הוא רוצה לאכול ובתגובה זכיתי למבט נוזף של "אוי אמא, תשתקי" מהבן שלי. כנראה עשיתי את זה באיזו צורה מביכה במיוחד
. ואת עוד רוצה שישמחו לקבל אותך ל24 שעות!.
 
פחות מ-24 שעות!
טוב נו, שוכנעתי. די מאכזב לגלות
שלא משנה מה אני אעשה, עדיין אני לא אהיה קולית.
גם עם קעקועים ופירסינג מטורפים? גם אז אני אהיה מביכה יותר מאשר קולית? איזה מקצוע כפוי טובה זה, בחיי.
 
בעיה זה פחות או יותר הגיל בו קבוצת השווים היא הדומיננטית, ואבאמא הם יותר על תקן נהג תורן/ ארנק מהלך/ חדרנים / שירותי קייטרינג ושאר לוגיסטיקה קיומית נדרשת. לכן בעיני זה לגמרי תואם גיל שהוא יתבייש בכם מול החברים. מהבחינה הזו אני חושבת שיהיה לך קל יותר לנסות ולהפנים שהדחייה והמרחק הם חלק מהצורך הרגשי ההתפתחותי שלו עכשיו - מאשר לעשות לו סנקציות רגשיות או אחרות. מודה ומתוודה שאין לי שום מושג איך אני אצליח להתמודד עם הדחייה והמרחק - (אולי הרבה יין? ) - אבל לגמרי יודעת שהם מחכים לי אי שם מעבר לסיבוב, וכמו שלהחליף חיתולים זה לא כ"כ כיף כי זה מסריח אבל אין מה לעשות , איכשהוא צריך לצלוח גם את ההתבגרות.
 
מאד מוכר, ולא חושבת שאת צריכה להיפגע
כבר כשהתחלת לכתוב שביקשו מלווים, היתה לי תחושה לאיפה זה מוביל. הרבה מתבגרים לא רוצים שההורים שלהם יהיו נוכחים בחיי חברה שלהם.

עם כל כמה שהתגובה שלו מעליבה, אני חושבת שלא צריך לקחת ללב. בגלל שזה באמת נורא נורמלי לגילו.

אני חושבת שמה שעשית עד עכשו - סירוב להגיד לילה טוב ולהסיע - מעביר לו את המסר עד כמה הוא היה פוגע.
אבל מצד שני, אולי כדאי עכשו להעביר גם מסר נוסף - שאת מבינה אותו. ועדיין אוהבת אותו. ואני במקומך הייתי נותנת לו בערב חיבוק גדול ונשיקה, ואומרת ״זה בסדר
, אנחנו לא ליד החברים שלך, בבית עדיין מותר לי לנשק אותך ״.

לי ולחברים שלי יש בדיחות קבועות על זה שהדרך הכי טובה לגרום לילדים לעשות מה שאנחנו רוצים זה לאיים בפאדיחה. ״אם אתה לא רוחץ כלים, מחר אני לוקחת אותך לבית הספר ואחרי שתצא מהאוטו אצעק ״להתראות מתוק שלי!״״.
לכאורה היה אפשר לחשוב שאם חיבוקים ומילות חיבה שלי זה משהו ״פאדיחי״ זה מעליב. אבל זה לא, כי זה ככה אצל כולם. בבית הם עוד הילדים הקטנים שרוצים את החיבוק ונשיקה ונורא חשוב להם מה אנחנו חושבות עליהם. אבל בחוץ הם צריכים להיראות עצמאים ומגניבים.

אגב - מאד יכול להיות שזו הסיבה שהורים אחרים לא התנדבו. לא כי לא בא להם, אלא כי הם ידעו שהילדים שלהם לא רוצים בזה.
 
תודה
גם אנחנו לא התנדבנו..אבל בסופו של דבר הם צריכים ליווי
הם לא יכולים להיות בבית המלון לבד, והמאמן צריך עזרה.
לא חשוב. אתן כמובן צודקות כולכן.
אבל זה מבאס להיות בצד הזה של ההורות כל כך מהר. ממש מבאס. אוףףףף לא בא לי על הגיל הזה. פתאום אני מתחילה להבין את כל אלו שבגיל 40++ פתאום מביאים עוד ילד, אחרי שהילדים שלהם כבר נכנסו לגיל ההתבגרות
לא שלי זה יקרה, אבל אני פתאום יכולה להבין מה זה נותן...
 
למעלה