תשמעי
אני גרה במקום בו באמת נהוג לקחת תינוקות לחו"ל (אין לי מושג אם מרחמים מאחורי הגב על מי שלא, זה לא כל כך מעניין אותי). ובאמת, לקראת החופש הגדול בכתה ד היורש שאל לאן אנחנו נוסעים. כשהוא שמע שאנחנו לא הוא שאל אותי בפליאה מה הוא אמור לספר בתחילת השנה כשהמורה תשאל לאן הם נסעו בחופשה (כן, כן, זה ככה באמת). אז דיברנו על זה, ועל ההשוואות, ועל החשיבות של נסיעה לסבתא בחיפה מול חופשה בחו"ל, ועל יכולת כלכלית ושופוני ועוד ועוד, והוא שרד את היום הראשון של כתה ה ועוד לא מעט שנים אח"כ. להפתעתו הוא גילה שהוא לגמרי לא לבד בזה. אם היינו מנסים להסתיר את כל נקודות ההשוואה לא היינו יוצאים מזה, בטח לא ביישוב שלנו. אני חושבת שלא צריך להסתיר, ולא צריך להתרגש מכל משימה בגן, וגם לא לפסול אותה מראש כי "אולי יגידו" ו"רגישות", כי עוד לא נולדה המשימה המושלמת שלא תיצור איזה שהיא בעיה למישהו. ואם נוצר מצב כזה או אחר, אז מתמודדים. ומדברים על זה, גם בגיל הגן, בהתאם לרמת ההבנה. קוראים לזה "חינוך".
