כמה דברים,
1)לגבי הפסקה הראשונה--ההשואה היתה בהערה, ובתגובה אחריה ולא בענין.
את רוצה השואה אחרת--קחי את הצורה למריבה על חניה,
כמה אסונות ארעו בגללה. העובדה היא שהיום הרבה אנשים
מגיבים בצורה לא טובה להערות/הארות/אמירות של מישהו כלפיהם
גם אם הכונה היא טובה.
2)לגבי הפסקה השניה--התנשאות/שיפוטיות--ממש לא--איך קראת כך?
ומענין שהערת לי--אני בס"ה הגבתי למי שתהתה אם המגיבות הן אימהות,
אז עניתי--אהה רוקות או אימהות לבנים לא מסוגלות לענות/לטעות,
שם זה לא היה מתנשא/שיפוטי. מענין.
וחוזרת ושואלת--התנשאות/שיפוטיות--ממש לא--איך קראת כך?
כדי לענות
הנושא הזה של שמירת הפרטיות והגוף האישי "נטחן" בלי סוף,
ונלמד מהגן ועוד לפני כן. ובאלפי צורות, ומסבירים, ואומרים, אז כשמדובר
בילדה בת 11, היא כבר ממש לא תינוקת,
ואם יש חשש כפי שהעלית, בעיות רגשיות, חוסר בטחון וכו'
או נערים אלימים תובעניים--הכי נכון היה לגשת למחנכת ליועצת--
לספר בכללי, ולאפשר להן לחזור לכיתה ולשוחח באופן כללי, לא לילדה עצמה.
אותה לחזק בדרך אחרת.
ואולי שיחה עם האמא ודווח בדיוק יחליש יותר?
3)נראה לי שאני אמפתית מאוד --ומבינה את הסיטואציה בהחלט שונה ממך,
להעלות ליגה שאלה בעיקר בהתיחס לסיטואציה לילד שלה.
לזה הגבתי. כך אני רואה את הדברים.
ואם כבר המשפט האחרון שלך חוטא בהתנשאות ושיפוטיות --אז מותר לך?
(אחרי שאת קראת לא נכון את דברי) לעשות את מה שבעיניך לא נכון לעשות?
להעלות ליגה שאלה--זו דעתי,
היו דיעות אחרות--שתבחר מה שמתאים לה, מה שמרגיש לה.
היא אדם מבוגר ואחראי.
ובסדר להשאר חלוקים בדיעות. אין אמת אחת גורפת בענין--כי איננו מכירים
את הנפשות הפועלות ולא את הסיטואציה באופן מעמיק.
