כמה דברים לדבריך--
1)אכן ריבוי מטלות גורם להפסד. אבל כנראה,
שאין דרך אחרת לצמצם משאבים ולהטיל על מורה אחד כמה מטלות.
והצורך להיות בו זמנית בכמה מקומות --כנראה בלתי אפשרי.
2)ההשואה למה עשו כשאת למדת למה שעושים היום--לא רלונטי.
עבודת ההוראה השתנתה, האנשים שמגיעים היום להוראה,
הם בעיקר מלמדים, פחות מתיחסים לעניני חברה ותרבות.
על כך יש ממונים שזה חלק מתפקידם, רכזת חברתית, רכזת קהילתית,
מורת שלח שאחראית על טיולים וכד'. אבל זה ברמה הבית ספרית ולא כיתתית.
גם היועצת--אחראית על שיבוץ, שליחת תלמידים לאבחונים,
ועוד כל מיני,
המסקנה שלי--שהטיפול בפרט באמת יותר מצומצם. חבל--אבל זה תודות
למדיניות של משרד החינוך עם משרד האוצר.
3)כתבת המורה בכיתה השניה מעודדת ערבי כיתה--אבל לא יוזמת ולא נמצאת,
נכון פעם היה אחרת---היום אסור לה להיות שם.
ואני בטוחה שגם בכיתה השניה יש תלמידים שלא מוצלח להם חברתית.
4)ההמלצה לקחת שרות חוץ היתה לטעמי בגלל שתי סיבות עיקריות,
האחת--כי חלו שינויים מהותיים בתפקידי הההוראה.
השניה כי את סיפרת שהתחלתם ושאת דואגת וכד' אז
השאירו את האחריות עליך.
5)לגבי תשומת הלב השלילית--אינני בטוחה שזו הסיבה לאחורים.
לא התחשק לה ללכת--כי לא כיף לה שם, אז כן אין חשק לקום
ואין חשק להגייע, אין כאילו בשביל מה.
ואז עשו טעות, השאירו אותה עוד זמן--כדי לתגבר את הנאחס והבדידות.
לו אני במקומם--הייתי עושה איתה הסכם שהיא תגיע בתשע,
ושתשלים לבד את השעור, מכוצת לה את הזמן של הלבד.
השנה מסתימת, הבת שלך מתבגרת , בואי נחשוב יחד,לשנה הבאה,
איך לרכך לה את הכאב מצד אחד, לאתגר אותה מצד שני,
ולאפשר לה יזמות לשני אלה. כששתי מסקנות צריכות להנחות את השיחה הזו--
האחת--אף אחד לא יעשה בשבילך מה שאת תעשי בשביל עצמך.
השניה--איפה את רואה את עצמך בעוד שנה בתיכון--
נראה לי שהעיסוק בחולשות ממלא את הכל ואז החוזקות נעלמות--חבל.
וואוו חפרתי מספיק. אם תרצי לשאול אני כאן.
1)אכן ריבוי מטלות גורם להפסד. אבל כנראה,
שאין דרך אחרת לצמצם משאבים ולהטיל על מורה אחד כמה מטלות.
והצורך להיות בו זמנית בכמה מקומות --כנראה בלתי אפשרי.
2)ההשואה למה עשו כשאת למדת למה שעושים היום--לא רלונטי.
עבודת ההוראה השתנתה, האנשים שמגיעים היום להוראה,
הם בעיקר מלמדים, פחות מתיחסים לעניני חברה ותרבות.
על כך יש ממונים שזה חלק מתפקידם, רכזת חברתית, רכזת קהילתית,
מורת שלח שאחראית על טיולים וכד'. אבל זה ברמה הבית ספרית ולא כיתתית.
גם היועצת--אחראית על שיבוץ, שליחת תלמידים לאבחונים,
ועוד כל מיני,
המסקנה שלי--שהטיפול בפרט באמת יותר מצומצם. חבל--אבל זה תודות
למדיניות של משרד החינוך עם משרד האוצר.
3)כתבת המורה בכיתה השניה מעודדת ערבי כיתה--אבל לא יוזמת ולא נמצאת,
נכון פעם היה אחרת---היום אסור לה להיות שם.
ואני בטוחה שגם בכיתה השניה יש תלמידים שלא מוצלח להם חברתית.
4)ההמלצה לקחת שרות חוץ היתה לטעמי בגלל שתי סיבות עיקריות,
האחת--כי חלו שינויים מהותיים בתפקידי הההוראה.
השניה כי את סיפרת שהתחלתם ושאת דואגת וכד' אז
השאירו את האחריות עליך.
5)לגבי תשומת הלב השלילית--אינני בטוחה שזו הסיבה לאחורים.
לא התחשק לה ללכת--כי לא כיף לה שם, אז כן אין חשק לקום
ואין חשק להגייע, אין כאילו בשביל מה.
ואז עשו טעות, השאירו אותה עוד זמן--כדי לתגבר את הנאחס והבדידות.
לו אני במקומם--הייתי עושה איתה הסכם שהיא תגיע בתשע,
ושתשלים לבד את השעור, מכוצת לה את הזמן של הלבד.
השנה מסתימת, הבת שלך מתבגרת , בואי נחשוב יחד,לשנה הבאה,
איך לרכך לה את הכאב מצד אחד, לאתגר אותה מצד שני,
ולאפשר לה יזמות לשני אלה. כששתי מסקנות צריכות להנחות את השיחה הזו--
האחת--אף אחד לא יעשה בשבילך מה שאת תעשי בשביל עצמך.
השניה--איפה את רואה את עצמך בעוד שנה בתיכון--
נראה לי שהעיסוק בחולשות ממלא את הכל ואז החוזקות נעלמות--חבל.
וואוו חפרתי מספיק. אם תרצי לשאול אני כאן.
