עילוםשםכרגע
New member
מרגישה איום ונורא עם עצמי
הבוקר הילדה שלי התחילה עם צרחות בגלל סיבה מסויימת כשעמדה לצאת לבית ספר ואני גררתי אותה בכוח רחוק מהדלת התנפלתי עליה בצעקות איומות ממש ירקתי קצף. היא הלכה כועסת ונעלבת לבית ספר כשהעיניים שלה אדומות מתאפקת לא לבכות, אבל נראתה בסדר גמור אחר כך ולא הזכירה את המקרה.
אני בכיתי אחרי שהלכה ועד עכשיו לא יכולה להשתחרר מזה. כן, ההתנהגות שלה מאוד הרגיזה. אבל דווקא בשבועות האחרונים היא כל כך התבגרה ומתנהגת כל כך מקסים ויש ביננו שיחות מדהימות כל יוםוהאופי שלה מתגלה בכל יופיו. כאילו כעסתי שהבוקר היא הרשתה לעצמה להתנהג בילדותיות ובצרחות כשחשבתי שהתקופה הזו מאחורנו.
אני מרגישה נורא על מה שהיה היום. פשוט נורא. אני פשוט לא מאמינה שכך התנפלתי על הילדה המקסימה שלי על משהו שבראיה לאחור הוא באמת לא כל כך נורא.יכולתי להגיב באופן אחר לגמרי מבלי לאבד את כל העשתונות.
מה עושים?
הבוקר הילדה שלי התחילה עם צרחות בגלל סיבה מסויימת כשעמדה לצאת לבית ספר ואני גררתי אותה בכוח רחוק מהדלת התנפלתי עליה בצעקות איומות ממש ירקתי קצף. היא הלכה כועסת ונעלבת לבית ספר כשהעיניים שלה אדומות מתאפקת לא לבכות, אבל נראתה בסדר גמור אחר כך ולא הזכירה את המקרה.
אני בכיתי אחרי שהלכה ועד עכשיו לא יכולה להשתחרר מזה. כן, ההתנהגות שלה מאוד הרגיזה. אבל דווקא בשבועות האחרונים היא כל כך התבגרה ומתנהגת כל כך מקסים ויש ביננו שיחות מדהימות כל יוםוהאופי שלה מתגלה בכל יופיו. כאילו כעסתי שהבוקר היא הרשתה לעצמה להתנהג בילדותיות ובצרחות כשחשבתי שהתקופה הזו מאחורנו.
אני מרגישה נורא על מה שהיה היום. פשוט נורא. אני פשוט לא מאמינה שכך התנפלתי על הילדה המקסימה שלי על משהו שבראיה לאחור הוא באמת לא כל כך נורא.יכולתי להגיב באופן אחר לגמרי מבלי לאבד את כל העשתונות.
מה עושים?
