נושא שמסקרן אותי לאחרונה

נושא שמסקרן אותי לאחרונה


איך אתן רואות את ילדותכן מול הילדות של הילדים?
מה דומה ומה שונה
חושבות שהיום בני הנוער פחות טובים?
ותשקיעו בתשובה זה ממש מעניין אותי
 

mykal

New member
נושא נושא--

ואני נעה בין לכתוב מאמר רציני בנידון
לבין להעתיק את מילות השיר "לחיי העם הזה" של חיים חפר.

וכביניים אכתוב בקצרה--
אני אתיחס בעצם ל--3 דורות, כי אני כבר סבתא (שעוד מעט מחתנת נכדה)
אבל מגדלת כאן בביתי--2 נכדים בנים--אחד בן 6.5 והשני בן 5.5
משתי בנות שונות.
ואז אומר--הצרכים האנושיים לא משתנים בחלוף הדורות.
להתלבש, לאכול, וכל הענין הפיזי--זהה.
זקוקים לחום--אהבה--ליטוף--התיחסות--חברה--זהה.
ולכן ילדים ונוער הם עם נפלא ונהדר וטוב. כך היה וכך יש.

מה שהשתנה--זו הסביבה, סוגי המשחקים, צרכי רייטינג, טכנולוגיות וכד'.
ומה שעוד השתנה--זו הגישה החינוכית--
הילד הנוער במרכז וההורים הם "משרתים" הם ספקי השירות,
הם רוצים להיות חברים של הילדים, הם מגוננים עליהם גם כשזה לא נכון.
ובכך מאבדים את הסמכות ההורית.
ואומר שהילדים מסכנים כשזה קורה--כי הם זקוקים ליד מכונת--
ולמישהו ש"יחזיק" את המושכות.

ואם יענין אותך--אומר שהרבה הצלחתי עם תלמידים--רק מפני
שאני נשארתי סמכות. ואוכל להביא ככה על הרגע 3 סיפורים קצרים.
 

mykal

New member
אשמח לכתוב

תגדירי באופן יותר מדויק את הענין שאת חושבת עליו.
 
אסביר את כוונתי

לפני כמה ימים היה לי ויכוח (מלמד)
עם כמה חברות
והייתי במיעוט
בעוד שאני חושבת שהדור של היום כמעט לחלוטין דומה לדור שאני גדלתי בו
הן טענו שאני חיה בבועה והיום המצב הרבה יותר גרוע
והילדים ברובם מתנהגים זוועה
 

mykal

New member
הילדים מתנהגים זועה?!

הילדים מתנהגים בהתאם "להוראות ההפעלה" והחינוך בבית.
אם הבית לא אנטי הכל ואנטי כולם--הילדים ילמדו לחשוב כך.
אם הבית לא מצליח בסמכותו, והילדים עושים ככל העולה על רוחם,
זה יתבטא בהתנהגות.
בית שמעודד למידה תהינה תוצאות.

אני כן חושבת שהיום כשהכל יותר נגיש לכולם,
גם מבחינת מידע וגם מבחינת פתיחות.
אז מעבר לסמכות הקובעת גבולות--חשוב לשוחח ולהיות מספיק
קרוב--מעורב ולא מתערב--עם הילדים.

הילדים והנוער רוצים וצריכים גבולות.
והנה אשחרר סיפור אחד.
אני הייתי מחנכת של כיתה י'א והכיתה למדה והכל בסדר.
הכיתה המקבילה שלי היתה נוראה,, ההפקרות שלטה,
(אגב הם היו תלמידים טובים יותר בהשגים)
אני שברתי רגל--והגעתי לביה"ס מגובסת. ונזכרתי שהשארתי ספר בארון הכיתה--
נכנסתי ישבה הקבוצה לפיסיקה, התנצלתי ונגשתי לארון,
מישהו מהבחורים--צעק--את לא מרגישה שזה מפריע?
שאלתי למי הפרעתי? לא קיבלתי תשובה, כיון שישבו שם כמה מתלמידי
לא ויתרתי ושלחתי את המנהל להביא את התלמיד--הוא הגיע--
המנהל אלי--(אחרי דווח) מה להעניש-עניתי גיבורים פחדנים לא מענישים,
אבל כשהוא רואה אותי בצד אחד של המסדרון או הרחוב שיעבור לשני.
ויצאתי.

כעבור שבוע אותו תלמיד הפריע וסולק, ואז מנהלת שאלה אותו
מה יהיה? איך תסיים לימודים--והוא ענה--אם את רוצה שהכיתה שלנו תלמד
שימי את מייקל מחנכת שלנו--היא היחידה שתצליח לשמור עלינו.
תאמיני לי ילדים ותלמידים מבינים לבד--צריך סדר.
אנחנו לא חברים שלהם אנחנו מי שמכוין את דרכיהם--צריך בחכמה,
באהבה, במחשבה.
הנוער נפלא--גם הוא מתמודד, השאלה מה אנחנו עושים ומכונים אותו.

סליחה על האורך. (ויש עוד המון מה להגיד. אבל חפרתי די)
 
ביקשת מהן דוגמאות/פרטים?

האם הן אומרות ש״רוב הילדים מתנהגים זוועה״ על סמך ילדים שהן מכירות אישית, או על סמך ידיעות בעיתונים?

כי היום יש יותר עיתונים, אז כל הזמן מחפשים לרגש ולהדהים, ויש הרבה יותר עיתונות צהובה ממה שהיתה פעם. כל פעם שאני רואה ידיעות ״10 ילדים בגן בירושלים סובלים מבעיות קיבה, יש חשש לסלמונלה״ או ״קטטה בבית ספר תיכון״ אני חושבת לעצמי שדברים כאלה קרו גם כשהייתי ילדה. ילדים חלו, הדביקו זה את זה, לפעמים אפילו באשמת תברואה לקויה בגן; תלמידים לפעמים הלכו מכות. אבל זה לא הגיע לכותרות הראשיות בעיתונות הארצית.

יונתן גפן בספר שהוא חצי אוטוביגרפי מספר על אירוע שהיום היינו מכנים ״אונס קבוצתי בנערה״. גם בשנות החמישים והשישים נערים אנסו נערות. אבל זה לא הגיע לעיתון. היום חושפים יותר, אבל זה לא בהכרח אומר שיש יותר.
 

adif11

New member
גם פעם היו

ילדים שהתנהגו זוועה וכאלה שהיו מקסימים. כמו שמייקל כתבה זה הכל ענין של חינוך. לא חושבת שדור ההורים שלנו היה בהכרח דור של מחנכים דגולים ואנחנו לא.
תמיד יהיו כאלה וכאלה.
בקיצור- מסכימה איתך בויכוח עם החברות.
 

adif11

New member
נראה לי שמגוון התשובות שתקבלי

יהיה מאוד רחב כי לא לכל דור ההורים (אנחנו) היתה ילדות דומה.
למשל הבעל אומר כבר שנים שלילדים שלנו יש ילדות נוטפת דבש. שהם מפונקים ואין עליהם שום אחריות ודאגות . הוא גדל בעוני גדול אצל זוג הורים ניצולי שואה. הם היו אנשים טובים שאהבו אותו מאוד, אבל פשוט וקל זה לא היה, מכל בחינה שהיא.
הילדות שלי, לעומת זאת מאוד דומה לילדות של ילדי. מצב כלכלי סביר. הורים די "זורמים" ואוירה חברית ונעימה. עזרנו בבית אבל די בקטנה וכך גם ילדי.
הילדים של היום ? בדיוק כמו פעם לדעתי. חלקם נפלאים וחלקם ריקניים אבל גם הדור שלנו היה כזה.
כל המסביב זו סתם תפאורת רקע בעיני. אם זה פלייסטשן או נייד מול גוגואים ותופסת, במהות אין שינוי לדעתי.
מה אצלך ?
 

mykal

New member
עד שליגה תענה לך,

מבקשת להתיחס להבדלים האישיים שציינת.
גם אני דור שני לשואה, ו"דור הדיסקוטים" הוא עלינו,
גם אצלינו חיינו בצמצום, ותחת אוירת שואה, וכל אחד/ת
מסתכל אחרת על האוירה והההויה. אני זוכרת ילדות יפה.
אגב אם ההבדל הוא אישיותי--אז זה נכון גם להיום,
יש הרבה עליה ממקומות שונים בעולם, ואני מניחה שכלכלית
לילדי עולים מקוקז ומאתיופיה קשה כלכלית יותר מאלה שמגיעים
מארה"ב ואירופה, ומרוסיה יש כל מיני.
ויחד עם זה, רובם הגדול עובד, אבל כולם מבלים יחד, באותם פאבים.
ואם הבנתי נכון את להעלות ליגה ההתיחסות בשאלה היתה
באופן כללי--מערך גישה וחיים בהבדלי דורות.
מחכה ליגה שתתיחס לדברים.
 

adif11

New member
מסכימה איתך שיש מבחר גדול של

תשובות לשאלה "איזו ילדות היתה לך" וגם אני מכירה משפחות שההורים היו ניצולי שואה והילדים גדלו בבית שמח וחם. זה הרבה ענין של אישיות שהשפיעה על איך שרדת נפשית את השנים הללו. כמובן שיש גם היבט של מצב הבריאות הפיזית.
לענין הכללי יותר, כשאני מסתכלת על ילדי אני רואה שהדברים שמעסיקים אותם דומים מאוד למה שהעסיק אותנו כילדים ואח"כ כנוער. החיבה שלהם למסכים לא נופלת מהחיבה שלהם לקשר אנושי ולחברות. אני לא חושבת שהילדים של היום פחות איכותיים מאיתנו בגילם . להפך. הם מתוחכמים יותר.
 
אני בונה על זה

אני חושבת שהילדים והנוער ברובם נפלאים
יש כאלה שלא
בדיוק כמו שהיה כשאני הייתי בגילם
 
אחת הסיבות שאני לא יכולה לענות, זה ההבדל בזווית הראיה שלי

יותר נכון - שדה הראיה.

כשהייתי ילדה ואפילו נערה, הכרתי את הילדים בבית הספר שלי, בתנועת הנוער שלי. אפילו כשהתחלתי לפתח התחלה של מודעות פוליטית ואפילו הלכתי להפגנות, את מי ראיתי שם? אנשים דומים לי.
אז אני אגיד לך שפעם היו בני נוער נהדרים, פעילים בתנועות נוער, בלי אלכוהול וסיגריות (כשהייתי בי״ב היו איזה שניים שלושה מעשנים. פעם בכמה חודשים היה סיפור על כאלה שנפגשו בבית של מישהו ושתו אלכוהול ומישהו הקיא. זה היה שיא ה״פראות״). כמעט כל הבנות היו בתולות כשסיימנו את התיכון, ואלה שלא - זה היה חשאי. לא משהו שמצלמים ומראים לחבר׳ה.

היום אני שומעת ורואה גם דברים אחרים, מעבר לדלת אמותי, אז אגיד לך ״הנוער של היום דוקר במועדונים, שותים אלכוהול בגינות ציבוריות, אנפלביתים (את את זה יודע מטוקבקים ותגובות בפייסבוק), אונסים קבוצתיים זה עניין של יום יום״. האם זה חדש? או אולי זה היה גם פעם, רק לא בשכונה שבה אני גרתי.

אבל מה שאני כן רואה מתחת לאף, הילדים שלי ושל חברותי ושל משפחתי הרחבה - הם מקסימים, מתנדבים, הולכים לתנועות נוער. לא שונים במהות ממה שאני וחבריי היינו. יש להם יותר אפשרויות, אז הפעילויות שלהם יותר רחבות. גם יותר כסף וגם גישה לנושאים/מקומות/פעילויות (בזכות האינטרנט)
 

מירי,

New member
באמת כולן היו בתולות??

רוב הבנות סביבי בסיום התיכון כבר לא היו בתולות - וסביבי היו 2 מעגלים מאוד שונים בערים שונות (בשרון ובצפון) כי למדתי בפנימיה (ולא אני לא מדברת על 2 החברות האחרות שלי מהפנימיה....)
אנחנו עצמנו שתינו ואני עישנתי מגיל 17 - ולא היו בין הבודדים, עמק האלכוהול היה מרכז בילוי כבר אז והאלימות בו הייתה כבר אז (לעומת זאת זה לא אזור הבילוי של הבוגרים שלי).
&nbsp
אני יכולה לספר ש"דווקא" הילדים הפרטיים שלי שונים לגמרי מאיתנו- הם לא משתכרים, לא מעשנים, עוסקים בספורט, החייל התגייס לקרבי (מתוך בחירה בשרות משמעותי) ואלה בערך החברים הטובים שלו.... כך שמתוך זה אפשר היה להגיד שהנוער מוצלח יותר

&nbsp
 
הנה, את רואה - גדלנו במקומות שונים, וראינו דברים שונים

אני ואף אחד מחבריי מעולם לא נכנס לתוך מועדון ולא היה מעולם בעמק האלכוהול.
״עמק האלכוהול״ זה המקום הנורא והאיום הזה ששומעים עליו, אבל חס ושלום לא מגיעים אליו.

לא אמרתי שכולן היו בתולות. הרוב היו בתולות. ואלה שלא - זה היה מאד בשקט. ועד כמה שידוע לי, וזה הכי חשוב - אלה היו יחסים עם חבר. לא ״סטוצים״, ולא מתוך שכרות. דברים שהתפתחו לאט, לאורך זמן. שחברה טובה מספרת לך בשקט שהם כבר מתמזמזים, אבל עם בגדים. ואחרי חודשיים היא מספרת לך שהיא כבר מרשה לו להכניס את היד מתחת לחולצה.
 
למעלה