אכן ילדתי
ביום חמישי שעבר- הפתיעה כהרגלה
כיאה לצוציקית שכבר בבטן עשתה חגיגה- גם ההחלטה לצאת החוצה לאוויר העולם הייתה בתרועות גדולות. באתי בשבוע 37 לבדיקת אולטרסאונד שגרתית בהיי ריסק (יום לפני זה הייתי אצל רופא הנשים והכל היה רגיל). פתאום הטכנאית הרצינה וקראה לרופאה ואז אמרו שרוצים לעשות לי מוניטור לעקוב אחרי התנועות. דווקא הרגשתי אותה אז לא הייתי מודאגת וחשבתי שזה פשוט בגלל שמתקרבים לתאריך של הקיסרי הצפוי (היה מתוכנן ליום חמישי הבא). עשו לי מוניטור ואז הרופאה אמרה שלפי האולטרסאונד השכבה שמסביב לשק מי השפיר נקרעה ולמעשה מסתובבת בחלל הרחם-דבר שיכול לסכן את התינוקת ואותי. התקשרו לרופא הנשים שלי וערכו התייעצות והחליטו לפנות אותי למיון יולדות שזה ממש באותו מקום של ההיי ריסק.
 
הגענו לשם בליווי אשת צוות מהיי ריסק וכבר בדרך הבנתי שכנראה הכיוון הוא ליילד אותי למרות שאשת הצוות אמרה לא בהכרח וניסתה להרגיע אותי. מדד הלחץ והחרדה שלי ושל הבעל נראה לי היה בשמיים...
 
עשו לי מוניטור במיון יולדות ואז בישרו לי שהרופאים לא רוצים לקחת סיכון לי או לתינוקת ועל כן הקיסרי יהיה היום.
במזל יצא שאכלתי ממש מוקדם בבוקר כי בד"כ אוכלת די מאוחר במיוחד שהייתי בשמירת הריון אז לא היה לי לאן לרוץ ודווקא באותו יום יצא שאכלתי בשש בבוקר. קבעו לי את הניתוח לשעה 17:00 באותו יום ובנתיים שמו אותי מנוטרת. שלחתי את הבעל להביא את הציוד שלנו ולאכול משהו כי לפנינו יום ארוך.
 
בשעה 17:30 הצוציקית שלי יצאה לאוויר העולם. נתנו אותה לבעל ושלחו אותם לחדר התאוששות לא מבלי לתת לי לנשק אותה. בכיתי מרוב אושר ולא האמנתי שסופסוף זה קרה והפכתי להיות אמא.
 
ההתאוששות הייתה לא קלה, עדיין כואב לי אבל חזרתי הבייתה די מהר כי הייתי ממש נחושה בדעתי שאני מבריאה מהר וככה שבוע אחרי הלידה כבר הלכתי להסתובב עם חברה והעגלה באיזור הבית
 
סה"כ מתרגלים לחיים כמשפחה, נהנים מזמן האיכות המשפחתי שיש לנו (הבחור לקח 3 שבועות חופש) ומאושרים כהוגן.
 
יש כמה דברים לא קלים כמו לילות ללא שינה כמעט והנקה שלא פשוטה אבל עובדים על זה ויש כבר התקדמות ופשוט נהנית להסתכל עליה ולדעת שקיבלתי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל מהיקום.