שיעורי בית - איך כדאי לעבוד מול התנגדות?

שיעורי בית - איך כדאי לעבוד מול התנגדות?

האלפית שלי מתחילה לגלות התנגדות ומרמור-קל ביחס לשיעורי הבית ואני מתלבטת איך הכי כדאי לגשת אליה. אני הייתי ילדה חננה שהכינה שיעורים בלי להתמרמר (ועד היום אני אוהבת ללמוד).
האם לשדר לה ששיעורי בית הם מטלה הכרחית שכדאי 'להיפטר' ממנה כמה שיותר מהר, האם יש דרך לעודד אותה לחדוות למידה?
 
מה דעתך האמיתית על שיעורי הבית שלה?

אם את חושבת שהיא זקוקה לשיעורים האלה כי זה תרגול חשוב עבורה - אני מציעה שתגידי לה את זה. שאת מבינה שזה משעמם, אבל את רואה שזה עוזר.

אם את מסכימה איתה שהשיעורים האלה מיותרים, את יכולה להגיד לה שזו מטלה שהיא חייבת לעשות, ואין ברירה. באיזשהו גיל, המסר יהיה מורכב יותר. היא תבין שגם כשאומרים לה שהיא חייבת, אז יש לה אפשרות בחירה. (בחירה שאולי המחיר יהיה עונש, הורדה בציון, ...).

אצלי מילות העידוד היו בנוסח ״נו, יאללה, עשר דקות וגומרים עם זה״. הבינו שיותר מהר לעשות שיעורים מאשר להתבכיין עליהם.

ובכל אופן - שיעורי בית לעיתים רחוקות מעודדים חדוות למידה. בפרט בכיתות הנמוכות, כשהמטלות הן בעיקר חזרות. אין קריאה של חומר חדש, אין יצירה של שום דבר, אין עבודת חקר.

אני מבינה את הרצון לעודד חדוות למידה, אבל זה באמת בידיים שלך, לא של שיעורי הבית. לקנות מגזין מעניין (למשל ״עיניים״),ֿ ספרים מעניינים, לקרוא באתרים מדעיים המותאמים לילדים, ללכת למוזאונים,...
 
חושבת בדיוק כמוך.
 
פפפפפפפ הוצאת לי את המילים מהפה

אני התחלתי את כתה א עם מרמור והתנגדות. ואני עדיין סובלת מהכנת שיעורי הבית שלה.
האמת מה שמצאתי שעוזר זה מקום למידה מסודר - כחוק בשביל להכין שיעורים אנחנו נכנסות לחדר שלה, סוגרות דלת, מפנות הכל מהשולחן פרט לחומרי לימוד לשיעור שמכינים הרגע, אני שמה טלפון הצידה על שקט (משעמם תחת) כי קשה לה להתרכז וכל דבר זו הזדמנות למרוח את הסיוט/שיעור עוד קצת.
אני מסבירה שהמטרה של שיעורי הבית זה להתאמן על מה שלמדתם בכתה, להפוך את תרגילי החשבון לאוטומטיים ואת הכתיבה לקלה ואחידה, ואת הקריאה לזורמת. וכן, חייבים לעשות, אבל החייבים זה בגלל המטרה לעיל.
הכי גרוע בינתיים זה שהיא גילתה שאפשר לסנג'ר חברה שתכתוב בשבילה, ולהעתיק שיעורים. וכל מה שהיא כאילו מכינה בצהרון אני יושבת ופותרת איתה מחדש בבית.
 
אה, ועזר לא ללמוד להכתבה

כי היא לא רצתה, ולא התעקשתי, ואז היו לה מלאאאא טעויות לעומת הפעמים שכן למדנו לפני.
 

danakama10

New member
אני לא בעד לוותר לילדים על שיעורים

התפקיד שלהם להצליח בלימודים כמה שהם מסוגלים, ובלי ללמוד לא מצליחים בדר"כ.
בנוסף, ילד שלא מצליח כי לא למד מתרגל לחשוב על עצמו כתלמיד לא טוב, והציפיות שלו מעצמו עלולות להיות נמוכות.
 
זה היה מתוך מטרה:

איך הילד ילמד מה קורה אם לא לומדים, או מה קורה אם לא מכינים שיעורים אם הוא לא ייכשל בזה בפועל? יש כאלה שיכולים ללמוד מטעויות של אחרים, אבל הילדה שלי היתה צריכה את ההוכחה הממשית שבלי לשבת בבית וללמוד היא לא יודעת. ועכשיו כשהיא לא רוצה ללמוד להכתבה, יש לי הכתבה ממש גרועה להזכיר לה :)
 
בכיתה א, הרבה מצליחים מעולה גם בלי שיעורים

ולכן השאלה הראשונה היא כלפי האמא - למה היא חושבת שהילדה צריכה שיעורים
אם כמו האמא שכתבה מעליי, לילדה היו שגיאות כאשר האמא לא עזרה להתכונן - אז אכן הילדה צריכה תרגול

בכיתה יושבים לפחות 30 ילדים. עצם המחשבה שכולם צריכים את אותה כמות תרגול - מוזרה.
 
אלה שמצליחים מעולה

בלי שיעורים (למשל אני בזמנו) מתקתקים את המטלה המעצבנת הזאת תוך דקה וחצי. אם זה ממש קל אז אין מה למרוח
 

danakama10

New member
ילדים אינם צריכים אותה כמות תרגול

ומי שרוצה שהילד שלו יקבל תוכנית מותאמת אישית ליכולתיו, יכולה לשים את הילד בלימוד ביתי.
ולא, הילד צריך ללמוד שהוא אמור לבצע את מה שמוטל עליו, והוא לא יכול להחליט מה מתאים לו ומה לא. זה חשוב לא פחות ואולי יותר מלאיית מילה זו או אחרת.
אם יש פערים רציניים ביכולות לעומת שאר הכיתה, או אם יש מצב מיוחד כזה או אחר, הילד/ההורה יכולים לפנות למורה ולשוחח איתה על דרכי פתרון שונות. כל עוד לא הושגה הסכמה עם המורה, על התלמיד (וההורה!) לכבד ולבצע את מה שמכתיבה המורה.
 
או הכל או כלום? מזל שרוב המורות לא חושבות כמוך

מזל שרוב המורות מספיק נבונות כדי להבין שילד שהגיע לכיתה א יודע קרוא וכתוב לא צריך למלא דפים שלמים באות א, ולא שולחות את האמא ״לחינוך ביתי״.
 

danakama10

New member
הוא שכתבתי; אם המורה מאשרת

שבשל יכולות מסויימות התלמיד לא צריך להכין את כל השיעורים, אין בעיה.
כל עוד לא הושגה הסכמה כזו, התלמיד צריך לעשות שיעורים.
אגב, יכול להיות מצב שילד שכותב מהגן, לא כותב נכון את האותיות ועדיין זקוק לתרגול.
 

danakama10

New member
זה בסדר שהיא מתמרמרת

שיעורים זה באמת לא כייף.
תלמדי אותה שזו העבודה שלה כשהיא ילדה, לעשות עבודה טובה בבי"ס, וזה חלק מזה.
 
השיעורים נחוצים. התהייה היתה יותר לגבי המרמור.

היא זקוקה לתרגול כדי שהדברים יהפכו לאוטומטיים (תרגילי חשבון פשוטים, כתיבה חלקה יותר, קריאה רציפה יותר) ולי גם חשוב להקנות לה הרגלי עבודה טובים. שיעורי הבית היו מעטים מאד והיא היתה עושה אותם בזריזות, ולרוב בליווי שלי (לפחות בחצי עין).
עכשיו הכמות גדלה, השיעורים דורשים מאמץ גדול יותר, ואני דורשת ממנה יכולת עצמאות רבה יותר. אין לי שום בעיה לשבת איתה, להציץ בשיעורים, להסביר את המטלות, אבל אני לא מוכנה להיות צמודה אליה במהלך הכנת השיעורים. זו מטלה שלה, לא שלי.
השילוב של הגידול בכמות השיעורים ביחד עם הדרישה שלי לעצמאות גדולה יותר מעלה מרמור והתנגדות.
הסקרנות שלה עולה יותר באופן חופשי ולא בהקשר של מטלות בית הספר, ספרים על גוף האדם, על החלל, שיחות על המצאות ועל התפתחות טכנולוגית, לפעמים היא מתפתה להקריא כמה משפטים בסיפור לפני השינה, אבל מעט, כי הקריאה עדיין לא שוטפת.

שאלתי את עצמי האם יש בתים בהם בכתה א' הילד חוזר הביתה, שולף את הספר, יושב להכין שיעורים ומתפנה להמשך אחר הצהריים, או שלרוב נדרש איזשהוא תיווך הורי כדי לגשת לשיעורים. וגם כמובן, מהו התיווך ההורי הראוי. אני לא רוצה להמאיס עליה את השיעורים, אבל מודה שזה די משעמם ומייגע לפתור שני עמודים מלאים תרגילי חשבון, או להעתיק סיפור מהספר למחברת. בפרט שיש פה בבית עוד שני ילדים קטנים שלא מחוייבים במטלות האלה.
 

danakama10

New member
זה תלוי בך

לבני יש חבר שכאשר הוא בא אלינו ישר אחרי בי"ס, הוא מתעקש מיד לעשות שיעורים. ככה לימדו אותו. כמו שמלמדים ילד להוריד מים בשירותים ולשטוף ידיים ומזכירים שוב ושוב ושוב, בסוף זה הופך אוטומטי. כך גם עם שיעורים. הבן שלי מסביר לחבר שזה יקצר להם מזמן הפליידייט, אבל הוא מתעקש שקודם כל חייבים לגמור שיעורים. חמוד.

אני לא חושבת שזה התפקיד שלך לא להמאיס עליה את השיעורים. השיעורים הם בדר"כ באמת משעממים מאוד.

אצלנו (אי שם בארה"ב) מצפים שההורים יקחו חלק פעיל בשיעורים של הילדים, בוודאי ובוודאי בכיתה א. חלק מהשיעורים ההורה אמור לעשות עם הילד, חלק הילד עושה לבד עם עזרה מההורים אם צריך, ההורה אמור לבדוק הכל, ולחתום ליד כל משימה אם הילד ביצע אותה. להורים שולחים לינקים שמסבירים להם איך לעזור לילד בכל מיני דברים בחשבון אם הילד מתקשה. אני חושבת שזה רעיון טוב. אני לא חושבת שילדים צעירים כל כך יכולים להיות אחראים לבדם על השיעורים. בכיתה א שניהם בדר"כ רצו שאני אהיה איתם כשהם עושים שיעורים, גם בחלקים שלא דרשו עזרה ספציפית שלי.

מצד אחד, זה בסדר לעזור עם השיעורים (לא לעשות במקום הילד, אבל להיות זמין לעזרה ולהסברים) מצד שני לא צריך להכנס לויכוחים על כן או לא לעשות שיעורים. דברי עם המורה שתגבה אותם ותאמרי לילדה שזו העבודה שלה, ללכת לבי"ס, לעשות שיעורים, וכל דבר אחר שהיא אמורה לעשות. אם היא לא עושה שיעורים, המורה תגיד לה להשאר בכיתה בזמן ההפסקה על מנת להשלים אותם. יש לי הרגשה שזה יפתור הרבה ויכוחים.
 

מ צ ד ה

New member
גם אצלנו קשה
. גם כיתה א'. יש כל יום שיעורים!

פעם בשבוע בערך הכתבה וקצב למידה מטורף (בהשוואה לילדיהם של חברות מבתי ספר אחרים שלומדים את אותה חוברת).
פעם אמרתי למחנכת שכמות השיעורים מוגזמת ואני לא היחידה שחושבת כך והכמות לבית פחתה.
כשמגיעים הביתה אני מבקשת שנשב לעשות שיעורים עכשיו ומסבירה למה כדאי לגמור עם זה ומזכרה שכדאי לסיים בצהרון מה שיכול ולא להשאיר לבית.
גם אומרת שהוא ילד נבון והוא פותר את הכל בקלות.
כמובן שלא תמיד זה עובד
. אז אני שמה שעון לזמן מסויים שעד אז יש לו זמן לשחק ואחכ יושבים על שיעורים. אם גם זה לא עובד אני מתחילה ב"איומים/עונשים" ואני שונאת להגיע לזה!

גיליתי גם שכשאני לא יושבת איתו הוא עושה את השיעורים מהר יותר ואז אני רק בודקת ומתקנת אם צריך. זה בשפה.

בחשבון בעלי יושב איתו אחרת אני עושה בושות
.

מה אומר... שנאתי את ביה"ס החל מכיתה ב' וגם כיום, אחרי שרכשתי השכלה גבוהה וכו'... שנאתי את כל הכרוך בכך!
 
גם אצלי קצב העבודה גבוה יותר כשאני לא לידה

כשאני איתה היא הופכת אותי לכליא-ברק לתסכול ולמרמור שלה. כשאני יוצאת היא מתקתקת עבודה . אבל לא תמיד אני מצליחה להביא אותה לזה ואז החוויה לרוב מתסכלת עבור שתינו.
 
זה רק מחזק את הסברה שהקושי הוא לא לימודי-אובייקטיבי
אלא משהו יותר רגשי. ולכן מאוד חשוב לייצר הרגלים של עבודה עצמאית, במקום להרגיל שיש מישהו ליד. גם אם זה לפעמים אומר "להמציא" לעצמך עיסוקים שלא מאפשרים לך לשבת איתה בדיוק במקרה באותו רגע שהיא מכינה שיעורים. תמציאי לעצמך איזה משהו נורא דחוף - "אוי, אני חייבת XXX אבל תתחילי ואני מייד מייד מצטרפת אלייך". וכמובן שאל תצטרפי.
וכשהיא מסיימת לבד - אינספור תשבוחות, מחמאות ודברי עידוד על כמה שהיא אלופה, ואיזה נהדרת, וכזו בוגרת ועצמאית, וכמה יפה היא הכינה את שיעורי הבית וכו וכו.
ההרגל של אמא שיושבת לידי בזמן שאני מכינה ש"ב ואז אני יכולה למרוח וליילל ולקטר במשך שעה, הוא הרגל שמתקבע מאוד בקלות ומאוד מהר, ואחר כך צריך לעבוד קשה כדי לקעקע אותו. עדיף למנוע את זה כמה שיותר מוקדם (כמובן, רק במקרים בהם באמת אין קשיים אובייקטיביים).
 
אני זוכרת שכשהבכור היה בכיתה א', רמת המרמור הייתה עצומה
הוא היה בוכה שעות (אני לא מגזימה) כמעט כל יום. לפני השיעורים, במהלך השיעורים... זה היה מתיש. כמובן ששיעורי הבית עצמם היו לוקחים בפועל 10-15 דקות לכל היותר. אבל רגשית היה לו מאוד מאוד קשה להתמודד עם עצם העניין. אני לא ממש זוכרת מתי זה עבר (בכל זאת, היום הוא בכיתה ו'), ופה ושם זה עדיין יכול לקרות (!), אבל לרוב לא.
הצעיר היום בכיתה ב'. הוא לא עושה שיעורים כשהוא מגיע מבית הספר, אלא בשעה 16. זה תמיד עם תזכורת שלי, כי אין לו אף פעם שמץ של מושג מה השעה (או איזה יום היום, אבל זה כבר משהו אחר... הילד חי לו לפעמים מחוץ לאטמוספרה
), ותמיד הוא יגיד "עוד דקה", אבל אז הוא יקום, יוציא יומן וילך להכין שב לבד. הוא מבקש שאבדוק כשהוא מסיים, פה ושם אם הוא לא בטוח שהבין מה צריך לעשות אז יבקש עזרה, אבל הוא כן עובד לבד. בשנה שעברה ישבתי הרבה לידו כדי לעזור לו בעיקר סביב כל עניין ההתארגנות (שמאוד מאוד קשה לו), אבל בהדרגה הוא קיבל בטחון ושכלל מיומנויות, והיום הוא עצמאי.
 
למעלה