את יודעת,
היתה אלימות נגד מורים גם באליטות,
בקיבוצים, היו מורים שלא היו מהקיבוץ וסבלו קשות.
כשאני הייתי תלמידה--וזה באמת היה מזמן,
ולמדתי בביה"ס שבו אבי היה מורה--אני זוכרת שאבא ז"ל
עזר למורה גאון, אדם מדהים שהתלמידים נתנו לו כאפות, אבל, מה לעשות,
לא היו הגדרות להתנהגויות, עוד לא היתה במערכת החינוך מדיניות לענינים האלה, והמורה הזה עזב--הפך להיות מרצה באקדמיה, אבל היה כבוד,
היתה אחריות, הוא לא ברח/נטש כיתה באמצע השנה.
אני יכולה לספר לך על מעשים שנעו בזמני כתלמידה--שהיום מורים היו משביתים
את ביה"ס.
יש היום מודעות--יש הום אג'נדת טיפול, יש התיחסות.
מה שחסר זה דוקא הרצינות שמתיחסים לעבודה, לנפש הילדים, לאחריות,
לצערי, מילים שהיו שגורים בפינו--של שליחות ואכפתיות הומרו לתנאים וכדאיות.
ולכן, הגישה שלי --שזו היתה לא מחנכת ואת כנראה שייכת לגישה,
שאם לא טוב לי--אני במרכז, אז אם קיבלתי "עבודה שאי אפשר לסרב לה"
(זו הסיבה שממנה הגבתי לראשונה) אז לעזאזל הילדים והחינוך.
אז בסדר לא נסכים.
אישית אני רוצה מורים שאכפת להם, ושמוכנים להשקיע, ולתת גם לב ונשמה ולא רק צריכת פרנסה של עצמם. (ולא, אני הראשונה לתבוע שכר הוגן וראוי).
