הורות לילדים עם הפרעת קשב וריכוז – האלמנט הלא (מספיק) מדובר

noamgill

New member
הורות לילדים עם הפרעת קשב וריכוז – האלמנט הלא (מספיק) מדובר

אני רוצה להעלות רגע נושא שמדברים עליו מעט מידי לדעתי כשעוסקים בהפרעת קשב וריכוז אצל ילדים - השפעת ההפרעה על ההורים ואיך זו משפיעה בחזרה על הילדים. ראשית, אקדים ואספר שאני מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית, וכותב את התזה שלי לתואר השני בדיוק על כך. אני עדיין בשלבי איסוף נתונים אז אוסיף למטה קישור לשאלון המחקר. הוא אנונימי, קצר מאוד, ויש בסוף הגרלה של ארוחת בוקר זוגית או כרטיס זוגי לסרט! אבל תכלס יותר חשוב לי לדבר על הנושא עצמו... כשיהיו תוצאות, אשמח לפרסמן כאן...

אבל בחזרה לנושא. אני מעלה את זה מאחר ואני חושב שזה נושא חשוב (עד כדי קריטי) שלא מקבל מספיק תשומת לב. למה הכוונה?
אנחנו הופכים להורים הרבה לפני שהילד נולד. אנחנו נהיים הורים עוד בהריון. לפעמים לפני. כשאנחנו מדמיינים את עצמנו כהורים, ובמיוחד את הילד המושלם שיוולד. אבל מה לעשות - הילד אף לא באמת מושלם. למעשה, תמיד נוצר פער בין הפנטזיה למציאות באופן שמצריך מאיתנו להסתגל. לעיתים זה כרוך באבל של ממש, אבל לרוב הפער קטן מספיק כדי שנתאים את עצמנו בצורה טובה ומייטיבה. פעמים אחרות, בהן קיימת פגיעה ברורה, מובנת ובעלת חוקים ואופי ידועים, האבל קשה אבל מוחשי (פגיעה פיזית, לדוגמא). והמוחשיות הזו עוזרת לנו להתעלות מעל הפער. משהו ברור שאנו מתגייסים מולו.
מה קורה בהפרעת קשב וריכוז? הפער קיים ולרוב גדול ממה שהיינו רוצים להודות. בנוסף, בגלל אופיה החמקמק של ההפרעה והצורה השונה שהיא מופיעה אצל כל אחד, קשה לנו יותר לשים עליה את האצבע. קשה גם לסביבה. אנחנו כהורים לא תמיד יודעים מה כאן ההפרעה ומה כאן זה כשל חינוכי שלנו. והמסרים הסביבתיים..... הו המסרים הסביבתיים......
התוצאה, וזה מה שאני רוצה להראות במחקר בהקשרים ספציפיים אבל הרעיון הכללי נכון וידוע, היא שהורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז סובלים מתסמינים שונים כגון תחושת מסוגלות הורית נמוכה יותר, בטחון עצמי נמוך יותר, רמת אושר נמוכה יותר ואפילו איכות הזוגיות נפגעת.

ולמה זה כ"כ חשוב? קודם כל כי ההורים הם אנחנו, בין אם לנו יש או אין הפרעת קשב. שנית, כי התחושות שתיארתי גורמות למצוקה והצפה רגשית. זו, בתורה, מצמצמת את מידת הפניות הרגשית והסבלנות שאנו מצליחים לגייס ואת כמות המשאבים שיש לנו לתת. וככל שאלו נמוכים, ילדינו מקבלים פחות תמיכה ופחות גבולות טובים (והרי ידוע ששימת גבולות נכונה דורשת משאבים רבים).
כך, נוצר מעגל שלילי שמזין עצמו. אנחנו פחות פנויים לילדינו, פחות מצליחים לשמור על גבולות טובים, ופחות מצליחים לעזור להם להתמודד עם הפרעת הקשב. עקב כך, כל התחושות (חוסר מסוגלות וכו') רק מתגברות.
הפתרון, וזה מה שלא מקבל מספיק דגש, הוא בליווי איכותי להורים! ולא רק בהדרכה והנחייה מה ואיך לעשות עם הילד, אלא מנגנון תמיכה ואף טיפול להורים עצמם. להכיר במחירים שזה גובה מאיתנו כהורים, ולעזור בהתמודדות שלנו עם בליל התחושות והקשיים *שלנו*. זה יעזור לילד יותר מכל דבר אחר. גם לילד עם הפרעת הקשב וגם לכל המשפחה.

למי שרוצה – הנה קישור לשאלון המחקר (ובסופו ההגרלה)
[URL]https://goo.gl/forms/0IUfmbmVqg2AcADz2[/URL]

זהו. פרקתי והעלתי את הנושא החשוב הזה.
תודה רבה וחג שמח, ואשמח לשמוע תגובות ומחשבות על הנושא. מבטיח להתייחס ולענות..
נועם גיל
 

נומלה

New member
לטעמי כל נושא הקשב וריכוז

לא רק שאיננו סובל מחוסר חשיפה, הוא סובל מעודף גדול של התעסקות. קצת כמו השד העדתי, הוא מוצא כל פעם מפינתו כשנגמרים הנושאים. יש המון דברים שמשפיעים על הזוגיות, התנהלות הילדים היא חלק מזה גם. אז זה בסדר בשביל תיזה שאתה והמנחה שלך תקראו, אבל באמת? זה חזית הבעיות בזוגיות הורים? תמהתני.
 

noamgill

New member
מסכים חלקית...

נושא הפרעת הקשב והריכוז מקבל חשיפת יתר בשנים האחרונות. זה בהחלט נכון. זה תהליך ידוע של מטוטלת המודעות, כאשר כרגע אנחנו בשלב שמתחילים להתמרד (בצדק מסויים) נגד כך מאחר וכל קושי או תנועתיות מעלות את שאלת הקשב - פעמים רבות לא בצדק. בסופו של התהליך נגיע למקום טוב של מודעות נכונה.

אבל, וזה אבל גדול, המודעות היא לעצם ההפרעה. יש חוסר מודעות לקושי ההורי והזוגי שמתלווה אליה, וחוסר דגש על ליווי נכון של הורים. שמים את הדגש באיך לעבוד עם הילד וזונחים את המקום של החוויה ההורית והזוגית שמושפעת מכך.

כמובן שמסכים עם זה שיש דברים רבים שמשפיעים על חוויות אלו. זה אחד מהם. האם זו "חזית הבעיות"? קטונתי מלענות. אני חושב לשכל הורה יש חזית אחרת, ויש הורים שזו בהחלט חזית משמעותית אצלם.

אידיאלית, אנחנו נכיר ונדע לעבוד עם כל גורם מצוקה וקושי. אנחנו ממש לא שם, אבל מנסים להתקרב לשם, צעד אחר צעד, מחקר אחר מחקר. וזה עוד תחום שצריך להיחקר ולהיות במודעות יותר. אחד מיני רבים.

מקווה שהתייחסתי למה שהתכוונת, ואם תרצי להגיב על כך - אשמח!
תודה על תגובתך וחג שמח,
נועם
 

נומלה

New member
לא מתחברת להנחת היסוד

אני חושבת (בניגוד לצבא המטפלים), שאנחנו צריכים להניח כי הרוב הגדול של האוכלוסיה (עניים ועשירים, יהודים וגויי העולם, חכמים וטפשים, משכילים ובורים), יכולים להתמודד עם החיים ללא "ליווי" כלשהו. זה כולל התמודדויות מהתמודדויות שונות ומשונות. לא סביר בעיני שכל דבר שטיפה חורג מהממוצע יצריך "ליווי".
בכל מקרה בהצלחה. איני יכולה לענות על השאלון כי הילדים שלי לא ירשו הפרעות קשב וריכוז. הייתי מפנה אותו לאמא שלי אבל כבר אי אפשר.
 

Lhuna1

New member
למה לא לעזור ולהעזר איפה שאפשר?

נראה לי שתחת ההנחה שאת כותבת, ניתן לפסול כמעט את כל סוגי ההדרכה ההורית וכן את כל סוגי הטיפול הפסיכולוגי והנפשי פרט למקרים חריגים של ממש.
&nbsp
אני מניחה שאת צודקת שרובנו יכולים "להתמודד עם החיים" בכל המצבים שנתקלים בהם כמעט - במובן של לשרוד.
אבל ההישרדות וההתמודדות הזו במקרים רבים קשה ומתישה ומאמללת... אם ניתן ללמוד וללמד דרכי התמודדות שיקלו על אנשים - זה לא לטובה?
&nbsp
 

meidadc

New member
בהחלט

שמעתי פעם רופא שמשתמש במושג "רפואה קוסמטית" - כלומר רפואה שלא עוסקת בהצלת חיים אלא בשיפור איכות חיים. לתוך התחום הזה אפשר להכניס כמובן את הרפואה הפלסטית, אבל לא רק - הוא התייחס בין כל מיני דוגמאות גם לפסיכיאטריה שבעבר התעסקה רק במחלות הנפש ה"כבדות" וכיום יכולה לתת מענה"קוסמטי" במצבים של "קצת דיכאון" או "קצת חרדה" או "קצת ADHD". התפיסה היא שונה לגמרי - מטופלים כאלה לא צריכים אישפוז או טיפול אינטנסיבי, אלא יכולים להסתובב עם כדור ציפרלקס או כדור ריטלין בכיס just in case... בדומה לחולי אסטמה שמסתובבים עם משאף ונטולין.

גם בפסיכולוגיה אפשר לראות את אותה התייחסות. יש מצבים שבהם פסיכולוגים נותנים מענים לחולי נפש ממש או מבצעים הדרכת הורים לזוגות עם מסוגלות הורית נמוכה (מקרי רווחה קשים) - אבל גם זמינים לאנשים שמבקשים להתייעץ בנוגע לקושי הרבה יותר פשוט. מטופלים כאלה יכולים לעבור תהליכים טיפוליים קצרים למדי וממוקדים שיתנו להם מענה למשהו קונקרטי (ולעיתים אף זמני) שמעסיק אותם.
 

Lhuna1

New member
נכון, והרבה יותר מזה

לא רק מקרים קלים וטיפול "קוסמטי".

חלק גדול מאוד מהרפואה הרגילה (לא הפלסטית) עוסק בשיפור איכות חיים ולא בהצלתם.

גם בפסיכולוגיה, בין "חולי נפש ממש" ו"מקרי רווחה קשים" לבין אנשים עם בעיות קטנות שמצריכים טיפול קצר - יש עוד קשת גדולה מאוד מאוד של מקרים שיכולים להעזר ולשפר את איכות חייהם וחיי ילדיהם מקצה לקצה, לפעמים עם קצת עזרה ולפעמים עם הרבה עזרה.
 

בת האש

New member
כי זה אאוטסורסינג של מיומנויות בין אישיות

אם דבר שטיפה חורג מהממוצע הופך להתמודדות קשה מתישה ומאמללת, זה אומר שלהורים חסרים כישורי חיים בסיסיים.
הפתרון הוא ללמד את כולם את כישורי החיים הבסיסיים הלו (ומוטב בילדות).
&nbsp
כמו שאם אני לא יודעת לנקות את הבית, הפתרון הוא ללמוד לנקות, ולא לשכור מנקה שתנקה במקומי כל הזמן. ומוטב ללמוד את זה בגיל 12 ולא בגיל 32.
&nbsp
זה כמו עמותת פעמונים, שעושה עבודת קודש ממש לסיוע לאנשים עם בעיות כלכליות, שמלמדת אנשים לנהל משק בית, לרשום הוצאות והכנסות, לאזן תקציב. זה מצויין שהיא עושה את זה! ואם מישהו לא יודע את זה, אז טוב שילמד, ובהקדם האפשרי. אבל זו מיומנות בסיסית, ואם פתאופ רוב האנשים צריכים את העזרה של פעמונים, אז זה זמן טוב לבצע בדיקה יסודית. מה קרה ללימודי הכלכלה, ולמה אנשים מבוגרים נטולי מיומנויות בסיסיות?
&nbsp
והפתרון לטווח הארוך הוא ללמד כלכלה בבתי הספר, ולא לדאוג שכולם יוכלו לפנות לעמותת פעמונים לעזרה...
&nbsp
&nbsp
 

Lhuna1

New member
לא נכון. זה *לימוד* של מיומנויות בין אישיות

ואיך לדעת ילמדו את הדברים האלו בבי"ס מבלי לחקור קודם מה אנשים עושים לא נכון ומה צריך ללמוד?
ומבלי לנסות קודם ללמד את האנשים שלא למדו את זה בבית ספר ולהבין איזו שיטה עוזרת להם ואיזה לא?
והאם באמת ניתן ללמד בבית ספר את ההתנהגות המיטבית להתמודדות עם כל קשת הבעיות האפשריות בחיים האנושיים, שהיא כל כך אדירה ומגוונת ומורכבת שתצרכי להיות 50 שנה בבי"ס בשביל ללמוד את כולה וגם אז לא תספיקי...?
&nbsp
ומה בכלל ההגדרה של "טיפה חורג מהממוצע"?
ומהם "כישורי חיים בסיסיים"?
החיים בחברה האנושית הם פי אלף יותר מורכבים מחיים של כל חיה בטבע.
גידול הצאצאים ארוך במידה שאין דומה לה ומורכב מדרישות, אחריות ועומס שלא דומה לשום דבר אחר, והשונות ומגוון האפשרויות, התנאים, הבעיות, הנסיבות, התכונות האישיות, הקשיים שיכולים להתעורר, הוא עצום.
אני לא מקבלת את ההנחה שלך שיש "כישורי חיים בסיסיים" שניתן ללמד כל ילד בבי"ס ויענו בצורה מיטבית על כל זה.
&nbsp
אבל בכל מקרה - בהנחה שמישהו לא למד משהו בבי"ס, וזה המצב היום - אני שואלת שוב - למה שלא ילמד את זה היום?
&nbsp
למה לא לעזור ולהעזר כשאפשר?
זו השאלה המקורית ששאלתי, ואני לא רואה איך התשובה שלך עונה עליה אפילו בשמץ.
&nbsp
לתאר מצב אידיאלי בעולם אידיאלי שכולנו לומדים בו כל מה שאנו צריכים (וגם מצליחים ליישם את כל מה שלמדנו במציאות הלא תיאורטית של ספרי הלימוד) זה מקסים, אבל לא קשור למציאות הנוכחית.
&nbsp
נ.ב. לשכור עוזרת שתנקה את הבית זה פתרון נפלא שאני ממליצה עליו בחום לכל מי שלא נהנה לנקות.
&nbsp
 
מה שלא ברור הוא איך עם ההבנה שלך

שקשת ההתנהגויות האנושית היא כל כך מורכבת שגם 50 שנה לא יספיקו כדי ללמוד אותה, עדיין לא ברור לך שגם למטפלים ולחוקרים אין תשובות כלליות שמתאימות לכל מקרה ומקרה ושלפחות חלק ממה שהם עושים הוא טעויות שעלולות להזיק לפחות לחלק מהמטופלים.

אני אתן דוגמא טריוויאלית - נניח פסיכולוג מחזק את הנטייה של אדם להאשים את ההורה שלו בבעיות שיש לו בחיים (או אפילו מלכתחילה מעלה בעצמו את האפשרות שההורה אשם ואז מחזק אותה) - כשבעצם זה לא נכון, וההורה בכלל לא עשה משהו לא בסדר. ונניח כתוצאה מכך האדם מנתק קשר עם ההורה (כשזו לאו דווקא הייתה הכוונה של המטפל - אבל זה מה שהמטופל החליט עקב הטיפול), שכרגע היחסים ביניהם טובים, וכתוצאה מכך נפגעים האדם, ההורה, והמשפחות. זה לא נזק?
וזו רק דוגמא אחת קטנה לשפע הקשיים שיכולים להיווצר כשמכניסים מטפל למשוואה.
 

meidadc

New member
אף פסיכולוג סביר לא יפעל לחיזוק הנטיה של מטופל

להאשים את ההורים בבעיות שלו בחיים
 
הצחקת אותי.

להעלות את עניין של ההורים זה כמעט הגודווין של הפסיכולוגים... וזה שהפסיכולוג אולי לא מתכוון שהתוצאה תהיה שהאדם יאשים את ההורה במצבו כתוצאה מאותה העלאה ומהדיון בנושא, ממש, אבל ממש, לא אומר שזו לא תהיה התוצאה...

כמו כן, מי אמר שהפסיכולוג יהיה "סביר"? כשפונים לטיפול יש סכנה שמעבר לבורות של התחום עצמו שגורמת לכך שנזקים ייעשו גם אם המטפל מומחה בכל מה שידוע בו, המטפל בעצמו יהיה גם לא טוב. גם לרופא לא הולכים אלא אם חושבים שחייבים - וכך יש לעשות גם עם מטפלים אחרים.
ותסלח לי, אבל אתה טיפה'לה משוחד...
(עד כדי כך משוחד,שהיה לי ברור שתהיה לי...).
 
שתהיה לי = שתגיב לי.

לא כי זה אתה - פשוט מאוד אופייני לאנשים להגן על המקצוע שלהם כשמישהו אומר עליו משהו רע (או רומז שלא תמיד הוא נדרש, וכו'...), ובפרט בתפוז.
 

meidadc

New member
שימי לב למה שכתבתי - לא הכחשתי שנושא ההורים לא עולה

בטיפול. אמרתי שאף פסיכולוג סביר לא יפעל לחיזוק הנטייה של מטופל להאשים את ההורים בבעיות שלו בחיים. את כתבת בהודעתך הקודמת שכן ואני שללתי זאת מכל וכל. אפילו בהודעה שלה אני מגיב את מסייגת ואומרת שיכול להיות שזה יקרה בלי כוונה - זה בהחלט יכול לקרות, אבל פסיכולוג סביר יעזור למטופל שלו להרחיב את הראיה שלו מעבר להפניות אצבעות מאשימה לסביבה.

אני אולי משוחד, אבל לפחות העמדה שלי נובעת מידיעה ולא מהסתמכות על סטריאוטיפים של איך נראה טיפול. אם עקבת אחרי ההתבטאויות שלי בפורום, היית רואה שיש לי לפעמים גם ביקורת על עמיתי (זה עולה לא פעם בדיונים עם הפוך על האופן שבו חלק מהפסיכולוגים מאבחנים לקויות למידה).
 
שים לב למה שאני כתבתי -

מהרגע הראשון לא טענתי שהפסיכולוג עושה את זה במכוון - טענתי שזה מה שקורה. בהחלט יתכן שלפחות בחלק מהמקרים המטרה של הפסיכולוג הפוכה בדיוק - לגרום לאדם להשתחרר מההאשמה של ההורה. אלא שהפסיכולוג לא שולט במה שהאדם לוקח מהטיפול (או אפילו במתי הוא יפסיק את הטיפול), ויכול להיות, כאמור, שהאדם יחליט לנתק את הקשר וכו' - כשזו לגמרי לא הייתה הכוונה של המטפל.
 

בת האש

New member
לא, זו הייתה התשובה שלך

נומלה טענה שהאדם הסביר אמור להצליח להתמודד עם המצבים הסבירים בעצמו. אני טוענת שאם הוא לא מצליח, זה מעיד על בעיה.
במקרה כזה, אני אומנם בעד להעזר, אבל ללכת לטיפול פסיכולוגי יהיה כנראה לטפל בסימפטום ולא בבעיה.
&nbsp
שכן אומנם אי אפשר ללמד את ניהול התקציב המיטבי כדי להתמודד עם כל הקשת הרחבהשל התאגרים הכלכליים שהחיים מציבים בפנינו, אבל אפשר ללמד את העקרונות. והאדם הסביר יודע לנהל את התקציב שלו, גם אם אירוע בלתי צפוי נופל עליו.
&nbsp
באופן כללי, בהרבה מהבעיות הקלות בהן שולחים אנשים לטיפול פסיכולוגי, הטיפול הפסיכולוגי יעיל בדיוק כמו הקשבה מצד אדם אמפתי. זה הפלסבו במחקרי פסיכולוגיים...
&nbsp
במקרים כאלו, הפסיכולוג פשוט מחליף את החברים. באותה המידה, על התמודדות על מצבים מאתגרים אפשר להתייעץ עם ההורים, עם קרובי משפחה אחרים, עם חברים.
&nbsp
עצם זה ש"לעזור ולהעזר" הפך להיות מקצוע, כשפעם זה היה מה שעשו חברים, בעייתי בעיניי. זה רק מחזק את הרעיון שמיומנויות בין אישיות בסיסיות אמורות להיות משהו ששמור לאנשי מקצוע, ותפקיד של אנשי מקצוע. במקום שזה יהיה משהו שיש לכולם, ומייעצים עליו בין חברים.
&nbsp
כמו שבעיני לנקות זו מיומנות חיים בסיסית, ואדם שלא יודע לנקות את הבית שלו הוא אדם מוגבל. ולתת לאדם כזה "פתרון פלא" של עוזרת זה פתרון גרוע ממש. רק שאת כמובן התעלמת מהאנלוגיה.
&nbsp
<וכל זה בלי להתייחס אפילו לבעייתיות הגדולה שיש בשימוש בפסיכולוגיה לצרכים כאלו, ובאי המוכחות של כל מדריכי ההורים למיניהם>
 
מעבר לכך שיש אנשים בלי חברים או משפחה,

לא בלתי סביר שסטטיסטית להיוועץ בפסיכולוג יעזור יותר מאשר להיוועץ בחברים או במשפחה (מבחינת מה שהאדם האחר יספק לך), ובנוסף ישנו העניין של הסודיות ושל העדר הקשר בינך לבין הפסיכולוג, כך שברור לך שאין לחשיפת הבעיות שלך השלכות שליליות על הקשר שלך עם האדם שאת מתייעצת איתו (כי אין קשר) וברור לך גם שסודך לא ייחשף בפני אחרים שאת קשורה אליהם.

התייעצות עם חברים היא מצוינת בחלק מהמקרים - ולמעשה, היא אחת הדרכים לקרב עוד יותר בין החברים - אבל במקרים אחרים היא בעייתית. כאמור, סטטיסטית לא ברור מה עדיף.

לא ברור גם למה נראה לך שלהיוועץ בחבר עדיף על היוועצות בפסיכולוג (או במטפל אחר) כחלק מהאנלוגיה לעוזרת - אם חבר מנקה לך את הבית זה כן טוב? האנלוגיה פה צריכה להיות שתפתרי את הבעיות שלך בעצמך, כמו שאת אמורה לנקות בעצמך. היא לא שתסנג'רי את החברים שלך (שגם לא ברור כמה טוב הם ינקו) במקום לשלם לעוזרת...
 

בת האש

New member
להתייעץ עם חבר זה לפתור את הבעיות שלי בעצמי

ואם חברים שלך חושבים שלדבר איתך על הבעיות שלך זה סינג'ור, אז באמת שאני ממליצה לך לחפש חברים אחרים.
&nbsp
אני חושבת שלהעביר לאיש מקצוע דברים שאמורים להיות כישורי חיי בסיסיים זה בעייתי, זה כי זה גוזל מאנשים מיומנויות חיים בסיסיות. ולמיומנויות האלו יש המון יתרונות.
&nbsp
מי שרוצה להתייעץ עם פסיכולוג, או כל מי שיש לו בעיה שהוא לא יכול לפתור - ישלך להעזר אם הוא רוצה. אני לא נגד. אבל בעיניי עולם בו רוב האנשים צריכים עזרה מפסיכולוג זה עולם של אנשים מוגבלים קשות. כמו עולם שבו רוב האנשים לא יכולים לקרוא לבד והולכים למומחה לקריאה שמקריא להם בקול...
&nbsp
 
לא בהקשר של אנלוגיה לעוזרת.

אם מישהו היה פונה לחברים שלו שינקו במקום לנקות בעצמו, זה כן נראה לך לרכוש כישורי חיים, אבל לשלם לעוזרת לא? משונה מאוד.
העליתי את העניין של הלסנג'ר רק בהקשר של האנלוגיה לעוזרת, כמובן.

את הבעייתיות האפשרית בלפנות לחבר להבדיל מאיש מקצוע ציינתי בפסקה הראשונה - זה פשוט עלול להיות מועיל פחות, וכמו כן יש את העניין של ההשפעה על הקשר עם החבר וההשפעה הפוטנציאלית על הקשרים עם אחרים (למשל במקרה שהחבר יפלוט, גם בטעות, משהו על הבעייה, בפני אחרים).
זה לא אומר שאף פעם לא כדאי להיוועץ בחבר (וגם על זה דיברתי) - רק שההנחה שזה שקול ללדבר עם פסיכולוג מבחינת התועלת שמפיקים מהעניין לאו דווקא עומדת במבחן המציאות (שוב, זה עניין למחקר סטטיסטי - אבל נראה לי לגמרי לא בלתי סביר שעצם העובדה שמדברים עם אדם שבחר בטיפול כמקצוע, ובתלות בסוג המטפל - גם עבר סינונים כאלה ואחרים, כבר אומרת שכנראה מדובר עם אדם בעל אמפתיה גדולה מהממוצע. ויחד עם העובדה שהמחקרים בתחומים האלה כנראה כן מצאו דברים שיעזרו, שוב, סטטיסטית, לחלק גדול מהאוכלוסייה שתגיע עם בעייה מסוימת ורקע מסוים - מאוד יתכן שברוב המקרים עדיף, מנקודת ראות של התועלת שהמטופל יפיק מכך, לפנות לפסיכולוג עם בעיות שקשה לאדם לפתור לבד על פני לפנות לחבר, גם כשמדובר בחבר הכי טוב).

וגם האנלוגיה החדשה שלך לא יותר מוצלחת, כשמשווים בין חבר לפסיכולוג. עולם שבו רוב האנשים לא יכולים לקרוא לבד והולכים לחבר שלהם שמקריא להם בקול כן נראה לך סביר?
 

בת האש

New member
אם כבר, שינקו ביחד

ואת כמובן צודקת, לבקש מחבר שיקרא בשבילי או שינקה שבילי זה רעיון גרוע. בעיני לדבר עם חבר זה עדיין במסגרת לפתור את הבעיות בעצמי. כי "בעצמי" לא אומר מבחינתי "בלי עזרה בכלל" ו"לדבר על חבר/ה" בעיניי זה במסגרת הפתרונות הלגטימיים והטבעיים לבעיה.
&nbsp
כמו שחוץ מלנקות את הבית בעצמי אני יכולה לעשות את זה עם בן הזוג שלי (או שהוא יעשה את זה לבד) או שאני אצליח לגרום לבן שלי להביא קצת פחות חול הביתה, או ש... יש כל מיני אפשרויות, והמשותף להן הוא לא הבדידות המזהרת שלהן.
&nbsp
אני חושבת שיש הבדל מהותי בין לדבר עם פסיכולוג ללדבר עם חבר. כי "לדבר עם חבר" לא מוציא את פתרון הבעיה ממסגרת הדברים היומיומיים שכולנו עושים, למסגרת המקצועית.
כמו שכל אדם סביר יודע לשטוף כלים (גם אם יש לו בבית מדיח כלים). אבל לא כל אדם יודע לתקן את המקרר המקולקל. אלו שתי ספרות שונות. והעברה של כישורים בין אישיים מספרה אחת לאחרת זה דבר רע בעיניי.
&nbsp
ובחזרה לפסיכולוגיה - יש מקרים בהם פסיכולוגיה למיניה מועילה בצורה מוכחת. יש מקרים שלא נחקרו (או שאני לא קראתי מחקרים עליהם. זה תקף במיוחד כשמדובר בכל מיני "הדרכות הורים" למיניהן). אבל יש לא מעט מקרים בהם השוו פסיכולוג לפסיכולוג-פלסבו, וקיבלו אותן תוצאות. אז בשביל מה צריך את כל הלימודים האלו? ולצערי, הפסיכולוגים עצמם לא מסבירים בצורה ברורה את ההבדל בין שני המקרים. לא שזה תמיד פשוט כשמדובר בדברים שאין עליהם מחקרים.
&nbsp
בכל זאת, פביכולוגיה התחילה מסורתית בתור הרחבה של בריאות הנפש. ראיתי הרבה יותר מחקרים על טיפול במקרי דכאון למשל, ועוד לא ראיתי מחקר אחד על הדרכת הורים. ולמען האמת, מאוד קשה לתכנן מחקר סביר בנושא הזה. איך מגדירים הצלחה? איך מגדירים כשלון?
&nbsp
אלו לא נושאים אובייקטיביים, אלא סובייקטיביים מאוד. והניסיונות להפוך אותם לאובייקטיביים לפעמים מזיקים. האצטלה המקצועית של מדריכי ההורים והפסיכולוגים כשמה שהם מציעים זו הצעה שלא טובה במאום מדעתי בנושא, מזיקה.
&nbsp
&nbsp
 
למעלה