אני הייתי הולכת בכיוון קצת אחר
נכון. המחשבה על מוות, על הלא נודע, על מה יהיה, מפחידה.
גם אותנו כמבוגרים זה מפחיד.
אנחנו עושים הכל על מנת לשמור על עצמנו ועליכם הילדים, אנחנו שומרים על הבריאות, אנחנו מקפידים על קסדות, חגורות בטחון, אנחנו אוכלים נכון, אנחנו עושים כושר.
אבל לא פחות חשוב מזה - אנחנו מנסים לחיות את הרגע. מבינים שהחיים הם עדינים ולכן צריך להנות ממה שאפשר, כשאפשר. במקום לשקוע בחרדות סביב ה"מה יהיה", אנחנו מנסים להיות האנשים הכי טובים ושמחים ומאושרים בהווה. אנחנו ממשיכים לצחוק, גם כשאנחנו דואגים, אנחנו ממשיכים לטפל בנו ובאחרים, לדאוג לסביבה, לעשות למען האחר, לתרום ולהיתרם. כי אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. וכולנו מקווים שהכל יהיה נפלא וכולנו נחיה עד גיל 120 בבריאות, אבל עד אז חייבים לנצל את החיים. חייבים למצוא את הטוב בכל יום.
 
לגבי אמא שלך - קודם כל מאחלת לה בריאות. דבר שני, הייתי כל חושפת ומדברת. ההתלחששויות והשושו והסודות מלחיצים הרבה יותר מהמידע. סבתא חולה. יש לה ABC, היא חלשה והיא זקוקה לטיפולים הבאים (לא פירוט גרפי, אבל באופן כללי). מה שאתה יכול לעשות בשבילה זה DEF. ידע שווה כוח. ידע נותן לו זמן להבין ולעכל ולהתמודד. והכנות מלמדת אותו שהוא יכול לפנות אליך תמיד ולקבל תשובה אמיתית.
 
