גידלתי עכברים, אוגרים, קביות. עבדתי בפינת החי בקיבוץ ובגיל מבוגר יותר במיינקת עם עגלים.
בבית תמיד היו חתולים. ואני זוכרת שברגעים שבהם הייתי מאוד עצובה, וחשבתי שאף אחד לא מבין אותי או מקשיב לי,
הייתי לוקחת את החתולה, מחבקת אותה ובוכה. הייתי ממש פורקת את הלב שלי בפניה, את סודותי הכמוסים ביותר.
היום כשאני בעצמי אמא והיות ואנחנו גרים בעיר ובעלי חיים הוא לא משהו שפוגשים בשיגרה,
החלטתי להביא הביתה חתולה כדי שהילדים שלי ילמדו לטפל בבעל חיים וגם כי קיוויתי שהחתולה,
תשמש להם מקור לפריקת רגשות. שמתי לב שהילד שמבחינה הפיזית קצת התרחק ממני בשנים האחרונות (כלומר פחות מגיע לחיבוקים ונשיקות),
החתולה מוציאה ממנו המון אהבה ועדינות. הוא מחבק אותה, מרעיף עליה נשיקות, מדבר אליה כמה היא נהדרת וחמודה ויפיפיה ומקסימה וכמה הוא אוהב אותה.
והבת ממש כמוני, ברגעים שהיא עצובה, היא לוקחת את החתולה למיטה שלה, מחבקת אותה, בוכה ומספרת לה מה היא מרגישה.
אני חושבת שזה פשוט נהדר, לראות את זה ולהרגיש את האהבה שמגיעה מהחתולה בחזרה. ומה שהכי חשוב זה שהחתולה לא שופטת, לא עונה בחזרה
במילים, היא פשוט שם ומאפשרת לכל הקסם הזה לקרות.
מיאו!