נשק ביולוגי
לוחמה ביולוגית היא שימוש באורגניזם או רעלן כנשק להשמדה המונית, במטרה להדביק את הקורבן במחלה מתוך מטרה להמיתו, להביאו לאי יכולת לחימה או לפציעתו.
לנשק הביולוגי מאפיינים המתאימים אותו גם לשימושם של ארגוני טרור. הוא מאפשר להסתפק בכמויות קטנות של חומר, דבר המאפשר את הסתרתו; אפשר לפזרו בחשאי מבלי להשאיר סימנים; יכול לגרום למספר רב של נפגעים; אפקט פסיכולוגי קשה המאפשר פגיעה כלכלית, חברתית ומדינית. התפתחות הביוטכנולוגית מאפשר לפתח זנים אלימים ועמידים יותר. חופש המידע הופך מידע זה לזמין עבור ארגוני טרור.[2] פעולות אלה מכונות טרור ביולוגי. במהלך שנות ה-2000 נעשו ניסיונות לפיתוח יכולות כאלו בקרב מספר ארגוני טרור.
היסטוריה
שימוש בפגרים וגופות, בפרט בגופותיהם של מי שנפטרו ממחלה, היה נפוץ בלוחמת מצור עוד מהעת העתיקה. המקרה הידוע האחרון של שימוש בגופות של קורבנות מגפות ללוחמה ביולוגית התרחש ב-1710, כאשר הצבא הרוסי תקף את השוודים באמצעות השלכת גופות של נגועים במגפה על חומות העיר ריבל.
שימוש במחלות תועד גם בצפון ודרום אמריקה, שם חולקו אביזרים מזוהמים באבעבועות שחורות לאוכלוסייה המקומית. פרנסיסקו פיזארו חילק בגדים המזוהמים באבעבועות שחורות לאנשי דרום אמריקה במאה ה-15, הרנן קורטז הדביק את האוכלוסייה האצטקית בתחילת המאה ה-16, ג'פרי אמהרסט חילק שמיכות נגועות באבעבועות שחורות [דרוש מקור] לילידים האמריקאים אוהדי צרפת בעת המלחמה של הצרפתים והאינדיאנים באנגלים.
יחידה 731 של הצבא היפני הקיסרי ביצעה - במהלך מלחמת סין–יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה - ניסויים באלפי בני אדם, רובם סינים, אך גם שבויי מלחמה אמריקניים, בריטיים ורוסים. הצבא היפני הקיסרי השתמש בנשק ביולוגי נגד חיילים סינים ואזרחים בסדרה של התקפות, אחת מהן נערכה באוקטובר 1940 על העיר נינגבו. מספר ההרוגים נאמד ב-200,000 עד 300,000 איש. לאחר המלחמה רכשה ארצות הברית את המידע תמורת תשלום והטבות למפקדי היחידה.
במהלך המלחמה בריטניה ביצעה מחקר בגחלת באי הסקוטי גריניארד. המחקר גרם לזיהום באי למשך כ-50 שנה.
