לקיים את השיחה אתמול הייתה אחד הדברים היותר קשים שעשיתי לאחרונה. כי ידעתי מה תהיה התוצאה שלה. ידעתי שלא תהיינה לי שם הפתעות גדולות או חדשות מרעישות. ידעתי שלמרות כל יתרונותיי (הרבים) לא יתברר לי שבשלב מסוים התאהבת בי, ואתה רק מתאפק ומחזיק.
שמה שיש הוא מה שהוא.
כתבתי בהודעה ששלחתי לך, שמה שאני צריכה זה למצוא בך נחמה. ודיברתי על אהבה.
אמרתי באוזנייך שאי אפשר לגעת ככה בחדרי חדרים (בכזה רוך ובכזו תבונה) מבלי שאוהב אותך.
חשוב היה לי להגיע אלייך. ידעתי שחלון ההזדמנויות מצטמצם עבורי, החלון שמאפשר לי לנגוע בך. והמתנתי. הופעה שלמה המתנתי. כמה ימים המתנתי. מיום ראשון שדיברנו, שחשפתי בפנייך את המחשבה. ובהודעה שאלתי אותך "למה לא קראת לי?"...
"אם אקרא לך עכשיו זה נחשב?"
"אמרתי כבר בעבר, אם תאמר לי לבוא, אבוא"
השעה הייתה אחת וכמה דקות. צלצלתי פעם ומיד שוב, והמתנתי ליד הדלת. וכשלא ענית, קצת שמחתי... כאילו קיבלתי ארכה של עוד כמה ימים לפעם האחרונה שאגע בך. אבל אני לא חזקה באיפוק, את זה אנחנו כבר יודעים... אז צלצלתי שוב והמתנתי. אני חושבת שבצלצול השלישי או הרביעי ענית לי.
נכנסתי אלייך, והיית נפוח משינה. "אני יכולה ללכת, תחזור לישון". אחזת בידי ולקחת אותי לחדר השינה. נראית מנומנם להפליא.
"ושוב, תחזור לישון... "
נישקת אותי. אני כל כך אוהבת שאתה מנשק אותי.
בפתח החדר הורדת את בגדיי. נצמדת אליי קרוב קרוב, כשאני כמעט עירומה, רק תחתוניי מופשלות בין רגליי, וחשתי את החום שלך. ואתה את שלי.
לא לגמרי סגורה על השלב שבו התחתונים נפרדו מגופי.
לגמרי זוכרת את הנקודה שבה חדרת לתוכי. הרגע הזה שבו חשתי אותך ממלא את גופי. שוכב מעליי, מנשק אותי. תוך זמן קצר הייתי מעל, נצמדת לגופך. חזה לחזה, מפשעה למפשעה. והלשונות משתרבבים.
ואתה. נוגע בי, בעיניים עצומות. בראשי עברו כל כך הרבה מחשבות ("תליתי כביסה? יש חלב במקרר?"... לא, לא באמת).
Make it count"" אמרתי לעצמי. געי עד כמה שרק ניתן... ונגעתי.
לא שמתי לב כמה עברנו מעלה ומטה, בין שנינו, אבל אני זוכרת רגליים חובקות, אוחזות, וידיים מלטפות, ותוכן. מלוא התוכן. לא יודעת כמה זמן התהפכנו שם, בעדינות הזו, בין הסדינים. לא לקחתי זמנים... אבל רציתי שזה לא יסתיים. שייצרב הרגע הזה.
"עכשיו אני לא זז. תזוזי את". וזזתי.
זזתי לאט. הרמתי מעט את ישבני לעברך. מעלה, ומטה, ובתנועות מעגליות... מתמרנת כדי לחוש כל טיפת רגש מבין חלצייך.
וכשבאת אל בין רגליי, עפתי 30 מטר מעלה. נאנחתי וגנחתי והנעתי את האגן לעברך. מגישה לך אותי במלואי. בשלב מסויים אחזתי בסנטרך והובלתי אותך מעלה אל שפתיי.
"למה הזזת אותי?"
"תיכף תוכל לחזור"
ונישקתי את שפתייך, מלאות מתוכי, מדיפות ריח כל כך מתוק של תשוקה. ליקקתי את שפתייך ושאלתי אותך "כשאתה בין רגליי, האם כך אתה נע?" העברתי את קצה לשוני על שפתייך, סביבן. אחזתי את שפתך העליונה ומצצתי אותה אליי.
"אני בוער" "אני כל כך קרוב לקצה" ואני, כל כך חצויה. רוצה לאפשר לך להתפרק עליי, לעבור את הקצה איתי, ומצד שני, יודעת ששם זה ייגמר. ואולי אני מעדיפה להשאיר לך, ולי, זיכרון מתוק שלך מתפרק בתוך פי.
וכשסיימנו, ושכבת מעליי, שאלת אותי: "את בסדר?"
העזתי. אמרתי לך מה אני מרגישה.
שאלת מה השתנה מהשיחה שקיימנו בנושא...
כלום לא השתנה.
והכל השתנה.
עברנו 4 חודשים אינטנסיביים יחד.
אפשרתי לך לחדור לא רק לגופי. לנשמתי. חשפתי דברים שלא חשפתי לאחרים מזה שנים. אמרת לי כמה אני יפה וסקסית, ומגניבה. והאמנתי לך.
ויחד עם זאת, זכרתי שאמרת לי "אני לא רואה איך באיזה שהוא שלב לאורך הדרך אני מתאהב בך". I so wanted to prove you wrong.
שכבנו במיטה עירומים, מתחת לשמיכה. מנומנמים להחריד. הנחתי את ראשי על כתפך, הסתובבתי עם גבי אלייך ונצמדתי חזק חזק. שכבתי שם. מפחדת לזוז. לא רוצה להרפות. יודעת שכשאקום הכל ייעלם. עוד רגע. רק עוד שנייה.
וכששמעתי את נשימותייך נעשות כבדות יותר, קיוויתי שנרדמת חזק. ניסיתי לחמוק מהמיטה.
רציתי לצאת מהבית ולהשאיר לך פתק שעליו כתוב:
"מצטערת שהתאהבתי בך. לא התכוונתי. בחיי".
 

ki92

New member
מקווה שהסיפור לא אמיתי

ואם כן...
מגיע לך הרבה יותר טוב מזה!!!
 

שמים1

New member
כל התחושות הללו

והוא לא רואה איך הוא מתאהב בך ?....
אז מה את עושה איתו ?תחבקי את ליבך המאוהב והשבור, תתרחקי ממנו והמשיכי הלאה .
 
מוזר. כל כך מוזר.

באותה מידה שאני *חייבת* להגיב לך , אני כל כך לא רוצה . לא עכשיו לא בכלל .
למה אני חייבת?
אף פעם לא ידעתי למה אבל אולי כי סיפור , הוא ממש לא משהו שהיחיד בעצמו מקיים והוא תמיד נגזר ומשתקף ומתקבע ומקובע בעולם סביבנו- בנו עצמנו - בסובב אותנו (ואני כמעט מתפתה לומר שאפילו בדומם ובאוויר עצמו).
ככה
סיפור
של אחר.

אני לא מזדהה. נתחיל מזה. אני מזהה.
מזהה ובצורה פסיכודלית (אבל כבר יצא שקרה לי ואפילו עם עצמי)
סיפור של אחרת בך.
ואולי דרכו - אספר לך את הנרטיב הסיפורי שלי . אם תרשי. אם תתני.
אם תרצי לאפשר.
מה בכלל לרשום כשאת כל כך מקיימת לי אחרת ודומה? אחרת ויקרה בשל ויחד עם זה כך? .

אז אומר לך מה מתחוור מדבריך - בדרכך:
את כל כולו ותמיד לשירותו "נכפפת",
אבל האמת? שיותר מנכפפת את כפופה. מבחירה.
בכלל לא בטוחה שלגמרי שלו .

הוא יוצר אצלך נרטיב מסוים זה אין ספק,
אבל אני בכלל לא מרגישה שבזה שהוא מספר אותו בכלל
בצורה קוהרנטית לוגית (ובדרך ובלבד על סמך הפוסט הזה)
מילולית. השתיקות. המגע . הרגש. העצמי שלך שמתמלא
בכל מה שהוא מאפשר לו להתקיים אבל לא קיים דרכו
והאמת? והכי כואבת- לא קיים בך באמת .

הוא לא יכול או לא רוצה או לא יודע איך . באמת באמת.
הגוף שלכם הוא הכי בד הקנבס והמילולי שישנו -
(לא זה השגור)
כי הייתי מתפתה לומר לך שהוא רקע, מאפשר לך ליצור
כל דמות שתרצי במכחול כמובן בהתאמה למה שמשתקף וקורן ממנו
אבל זה הכי לא.

זה הכי יחס ויותר מכל של "עכשיו אני לא זז. תזוזי את."
ואת זזה והוא לא .
ו"למה הזזת אותי." "תיכף תוכל לחזור". בלי סימני שאלה
של משמעויות משלימות אבל כל כך מנוגדות אלא רק בזיון הזה כל כך

וזה למה כל כך הדיאלוג הזה שאת מתארת -
שהוא לוקח חלק בו ברצון מסוים ואפילו תהי בטוחה בכוונה מסוימת
ואת לוקחת בו הבנה מסוימת והכי פרי הבחירה שלך
שהוא כביכול מאפשר.
כביכול כמעט לדעתי .
אסביר אחר כך .

את נורא נקראת וקוראת דרכו והוא משתלהב כמעט (ויותר נענה למבט עין
ומשולהב בך עצמך )
שלא פחות ממה שהוא באמת לא ממש אלא במבע עין - במתבונן אקטיבי -
מביט ומתגלם בך ואת - את ברמה אחרת שראיתי רק אצל זו שזיהית את
הנרטיב המדהים בדימיון שלו בינכם -
את מתמלאת בכל מה שהוא יכל והיה וצריך להיות .
מה שהוא ? אני חולקת. אבל חלק ממנו והרבה הרבה הרבה יותר ממך.

ואת יודעת מה. במידה וזה חושני, יפה , אסתטי , אירוטי וחי נורא.
זה גם מת נורא.
זה מה שההתמסרות שלך בלי שקר לאפשרות שמתקיימת דרכו אבל לא הוא
מה שאת רוצה שיגלם עבורך כמעט יותר מהכל וסותר דרכך.
מצטערת שזה נורא סתום פרשנית .

זה באמת והרבה יותר מזה סתום במידה מסוימת גם זוגית לגמרי .
במקום שהוא בוער, שהוא כל כך קרוב לקצה-
בדיוק אז הדיוק אכזרי ב-
ואני, כל כך חצויה.
האני שחייב לפסק לפניו כי הוא חצוי .
חצוי לרצון לאהבה אמיתית מצידו
חצוי לרצון לגלם משהו משלו - אמיתי משלו
בתוכו-
למקום שזה הכי ממש כואב לי אישית .
למקרא
כי אני בכלל לא יכולה ובטוחה שיש טעם לומר
שכשאת חצויה ממש באני שלך באשר אליו
אי אפשר להגיד שהאמת המרה (ואולי המתוקה- נוטה למרה לצערי- מנסיוני)
"זיכרון מתוק שלך מתפרק בתוך פי"
את טועמת זיכרון ולא יותר
ואולי דווקא יותר- הכי תלוי לא בי ואפילו לא לגמרי בך
בו
ובו אין לי תקווה להניח שכך- לא מתיישב לי
לא ככה
אז מה שהכי מכמיר לי את הלב
מכאיב לי את הלב ומצלצל אותו עליך לגמרי בעצב
לא דביק אבל חם , חם מאוד כמו הגוף , כמו דמעה לוהטת
כמו ביזבוז כמעט והאגירה שאת מבצעת למיתוס הסזיפי
שבחלקו הוא אצלך .
"את בסדר?"
וזה למה יש פה גם אלמנט כל כך אטום .
את בסדר?
לא. כלל לא . רחוק מזה. הפוך מזה ובגלל שהוא תמיד שם
לזמן אותך , לקפוא - כדי שתזוזי, לזוז- כדי שתתרחקי
לדמדם על מנת שתוכלי לנרטב- קוהרנטיות ומופע אוהב
ואצילי ממה שכמעט בטוח ומרגיש לי
שהוא ליכלוך כמעט ממש
שהוא זבל כמעט ממש
שהוא מלא אבק וחסר כל כוונה
ולכן בעל כל כוונה כשנדרש לכך.

הוא לא גרוע, אולי אפילו לתחושתו דואג לך.
את לא כפופה ,אולי אפילו יודעת שכופפת עצמה.
וזה קשור לזה שהוא כל כך ברגע כבר שמתקרב
לעבור את הקצה - שם *זה* נגמר.
כי את תמיד תשארי עם השאלה הזו ביד
"כשאתה בין רגלי , האם כך אתה נע?"
והרבה פעמים הדממה- שאת זו שתהי חייבת לפרשן
מתוך הפערים , הלא נאמר, השקט שבין התווים
האותיות והכל כך מעט מילים שנאמרו וכל כך הרבה שנוצרו
והתפרשו בדיוק בגלל שהמגע שלכם הוא שיחה לא פחות.

וזה לומר שאינני יודעת היכן אתם עומדים ואם בכלל יש מקום כזה
שהוא בדיד בחלל -
אבל משם את עדין לא רוצה כלל ללכת . מרצונך . החופשי .
כרגע
לא באמת .

זה גם השבר, שאני כאדם שנוטה מאוד לקטן בנפש פנימה
לפשוט יומיומי ונורא דל וכמעט משעמם למראה-
נוטה אליו ונשברת נורא עליו כשקוראת את זה כאן דרכך.

ברור לי לגמרי למה חשבת על היומיומי הזה והמקסים מכאן ומזעזע כמעט
משם - "תליתי כביסה? יש חלב במקרר?"
ואפילו ממש כי כאלה יכולים להיות בשבילי הכי חושניים אבל לדעתי במובן אחר לשלך אני יכולה לזהות כאן משהו.

של העשי שזה יהיה נחשב- העונג, השיח , החד פעמי - על זמני -
ומתפוצץ של שניכם בסופו של דבר
בגלל החלומות שאת רוצה ולא יקומו ולא יהיו ממה שנקרא כאן
רק כאן
ובלי הכרות אחרת
זה דווקא היומיומי של לתלות כביסה , החלב במקרר-
שמתנגש ומבטא בעצם הפער והמתח את הכמיהה
והרצון למלא אותה בעצמך ובמה שאולי ויתכן שהוא
והרבה יותר בטוח שאת בראי שלו ודרכו ממלאת

וזה אולי ולמה זה מתקשר לי למשהו אחד משיר אחד שאני
זוכרת שאהבתי כמעט במסירות נפש ואבד לי עם הזמן-
שמתאר יחסים בין אישה לגבר דרך ביטוי שגרתי של החלב
שיש לקנות והחלב שמשתמשים בו במקרר.
סופו שנצרב בי הוא
"ואולי
כמו החלב
גם אתה
נגמר"

וזה- זה אם הייתה שורה תחתונה הכי מדייק לי לכאן.
ולמה אני באיזשהו אופן כמעט בכלל לא מאמינה לך שאת
באמת רוצה להתנצל או לא להפך מזה
על האהבה שלך.
אפילו מאוד- לתחושתי בלבד.
שזה הכי אנושי ובסדר.

אני מצטערת מאוד על המגילה ולמה שנגע או לא נגע לך -
נורא התגבשת והזכרת ולכן גם אני התגבשתי וזרמתי
דרך דימיון מסוים וצורניות שעשיתי למישהי יקרה מאוד.
ועל כך ובאמת עם כמעט פה פעור- לחיים -לעולם -
פי פעור בעדנה (כן זה מתקיים דווקא יחד).

ואישית? אני לא יודעת אם יש לי יותר תחושה של LET IT BE
או סתם בהכי אישי- איפשהו תחושה של כעס ממש חזק ורצון
לבעוט בשניכם אבל בך ממש ובלי אלימות בכלל כדי שתתעורי.
הוא די אטום ולא מהמקום שאת קורבן שלא בוחר את דרכו.
את ממש לגמרי לא- בהרבה מובנים .
ואת אולי מרגישה שכן . לדעתי - לא.
לתחושתי.
יש ערך בלהיות קורבן מסוים שנענה להיות עולה על המוקד.
 
אמרתי שיהיה ארוך . 2

ונחתך בדיוק איפה שכמוך האני , חצויה
נחתכת במקום שחשוב ממש הכי.
אז רציתי להוסיף שדווקא שאת לא קורבן
את דווקא בעיני הכי חזקה שיש .
למצוא מענה
(לא מוצאת משהו פחות מדי מופשט ויותר מדי מדויק שנותן יותר מדיוק יחסי
כמו המילה הזו)
למצב הזה.

זו הערכה שלי אליך דווקא מאוד .
חוזק.

ועכשיו באופן אישי , כי סיימתי לשכתב לי את הזהות שאת מזכירה לי של אחרת .
במובן האישי שלי?
ובכלל אם אני רוצה להכתים אותך יותר משהכתמתי בדיאלוג שנוסף וחדר למוחך ?

המצב הזה מאוד זר לי .
אני מאוד רחוקה מלקיים בחיי תחושות מקבילות , לא ברגישות לשפה,
לא ברגישות אלא אחרת וזרה אולי לך בסקס, לא בהתמסרות שאחרת לגמרי,
לא בזרות ובקרבה שאחרת ושונה לגמרי.

ואם גם לומר שאני מוצאת בך אדם הכי מעורר עניין ומטריף חושים באופן אישי מאוד. אני גם נורא לא מוצאת את מקומי שם .

כאילו יש בי אפילו צדדים מסוימים מהמאהב שלך דווקא בחלק מהדברים ובחלק אחר ממש ובכלל לא . הרבה לא.

היחס שלי חושני דרך העולם . היחס שלי למיניות ותקשורת דרכה ממש מתקשה שלא להתאבד כמעט דרכו כדיאלוג. נורא מתקשה להגיע למבע עין וסינכרון לעומתך אבל נורא זורם כשמצליח.
הקשה והכואב הוא הרך ומתמסר שלך .
עולמות הפוכים .

השפה שלך חושנית בדיעבד כמעט עבורי וחיה מאוד כמין מודל כמעט אסתטי.
השפה שלי בדיוק בגלל זה בכלל מקיימת יחס מאוד לגמרי אחר מזה- לא לומר שלא חושני דווקא אבל הרבה יותר ת'כלס , הרבה יותר... אחר.
מאוד כמעט מרוחק לגמרי מהשפה.
והחושני מאוד והמאוהב מאוד באדם . ומשותף לנו אולי דווקא לי ולך החלב הזה.
מה שלדידך חושפני מאוד ואישי- לדעתי הוא לחלוטין מובע כציבורי וככה בדיוק
שומר על האישי והקטן והאמיתי שהוא תמיד זה שאמרתי שהוא החלב בכלל
המאוד מהוקצע ודורש כזה של חן ורגש
אצלי מאוד פרמטיבי ואצלי גם פחות תמים בדרכך
ויותר תמים בדרך אחרת ממך
הקרוב שלך הוא רחוק שלי הרחוק שלי הוא קרוב שלך
לאדם
וזה אולי בעצם מסביר שגם אין לי ספק שהאדם שלך רגשי מאוד
שלי מוחצן מאוד בצורך שלו לחוש.
הוא לא משאיר לי בכלל הרבה מרחב אלא לתרגם אותו ממש
אבל בדיוק ההפך מהמרחב שהוא משאיר בך לתרגום .
הוא נורא חם במקום ששלך קר הוא נורא קר במקום ששלך חם
(שאינני בטוחה בכלל שזה יתרון או חיסרון כלשהו להכרעה)
וזה מצחיק-
שלי , האהוב הוא חש אשמה תמיד.
שלך אינני יודעת אבל את עצמך האוהבת ונאהבת רק לפעמים
מקיימת אשמה כזו.

אבל זה נורא מאיר לי יפה על היכולת לזהות אהבה
והתמסרות
ותשוקה בדרכים כל כך מנוגדות.
את מתמסרת מתוך שאת מפרשת ויוצרת כמעט מיתוס
סיפור של אחר כדי להתמלא ולהתמסר בו ולחשוף בך
כל סיפור ונפש בצורה הכי ראשונית ויחודית לאחר
לי מעצם היותי אדם שנזקק לנראות אבל מקבל אותה ונמנע ממנה
בדיוק במקום שאת מקיימת ההפך- נראות רק להכי אחד
וזה גם העובדה שאפשרת לו ונקשרת ככה - רק לו
לראות מה שאחר לו ראה.
אני דווקא הפוך מאפשרת לכולם הכל וכלום תמיד.
משקפת אותם לרוב בבלי דעת ובלי רצון ממשי
של נתינה של נראות אלא דרכם , איתם ובלי ידיעתם מהם.
וזו לא ערמומיות - אני מתגבשת דרך סיפורים רבים ונחשפת
דרך רבים וסותרים ואפילו מגעילים ורדודים.
את נחשפת דרך אחד שיש לו מרכז כובד מסוים וכוח משיכה
משלו -
כמרכזי , כמעט עמוד תווך אם אפשרי בתזוזה של אדם ונרטיב
אני מתפזרת כמו רשת על הכל ונפגשת בדיוק -
בנקודת האופק של המוות ששם בכלל מרגישה נשימה
ואפשרות להתקיים. לכן את כל הזמן חסרת אני
שמתגבש דרך המתמסר בכל נפשך ומאודך לאחר
ואני תמיד אני של כמעט חור שחור וקשור של ניגודים שמתקיים
בהכי כולם של רבים עד שמתקרב למקום בו
נקודת המוות אפשרית דרך סיפור האחר שחוזר ומקפץ
ומשתקף בו . זה למה הנראות שלי ממש מהותית
חסרת הצורך חסר הנשימה וכמעט מלא בתעוקה להתגשם
ושלי להפך הכמעט שומם ומנותק מדברית
שחייב ממש מקום שופט ומפעפע של המון המון יציב ומתגעש
בצורה מאוד סיסטמטית אבל בצורה מאוד כאוטית
כדי לייצר בכלל נקודת אופק- שבו כל הקווים נפגשים ואני מתה
ונולדת מחדש.
אנחנו מייצרות מגמות שונות או מנוגדות כמעט לכל אלה.
לכן בחיים לא הייתי יכולה לדמיין מאהב כמו שלך אחרת מאבא.
לא יכול להתחבר לי בשום צורה אחרת לתפיסה חושנית
ולתפיסה סנסואלית של רגש אחר מכמעט פורמלי.
מוזר.

שזה אולי למה הרבה פעמים גברים בדרך כלל ממש מתמסרים לי קודם
ואצלך זה הפוך . לכן אני מה זה זכרי במקום הזה כשאת אולי
מזכירה לי יותר ממנו - מהמאהב שרשמת בהערה עוד יותר מטריפת דעת
על הדמיון אל ההיא שהזכרתי "אתה את שלי"
שזה כי הוא מתוייג בכל המסורתי שנשי ובדיוק בגלל זה הנשי שלו
מאוד גברי ואישית אותי מקפיץ אחורה אחורה ואצלך להפך.
ואצלי בדיוק מכיוון שאני הכי גברי-נשי שיש ואת-
לא מבוררת דיו אבל יותר לנשי לגמרי
האהב שלי הוא גם מאוד נשי אבל בדיוק ממה שגברי בתכונות האלה.
הוא פסיבי באקטיביות . שלך פסיבי בפסיביות הכי קרה שיש
מלכת הקרח לפעמים שמייצגת אני מניחה בדיוק להפך ממה שחווה
ואולי גם את יש לך יכולת לתפוס זאת. לא יודעת.

וכלום לא השתנה
והכל השתנה

כשאצלי הכל כל הזמן משתנה
וכלום לא מתשנה בגלל זה .

הכל הפוך, אבל את יודעת וברור לי שאת בטח שוברת את הראש בקיר מה הזרה הזו רוצה ממך -
זה ממה היה רחוק מלהיות בשבילך- זה היה בשבילי , כי את כותבת נפלא וליבי ליבי אליך מטעם זה שאת כל כך מזכירה אותה אבל ליבי ליבי באמת אליה בנידון .
בכל מקרה לפני שתבהלי הכתיבה הזו איפשרה לי לשחרר מתח משלי במחשבות שקשורות לאחרת ואלי והכל

וזה למה כל כך יפה הגוונים ומשחקי הגוונים - נקודת מפגש כל הקווים -
הפרספקטיבה הנגזרת וגוזרת - הציור הזה עכשיו אולי רק לי ואולי לך כזרה כמעט קסומה על הדרך שכמו פגעה בי כך (מלשון פגעה- פגישה) בדרך-
בזיהוי חלומי שבה
שאולי תקבלי ממש מהקצת- ועבורי זה קצת
כי אני תמיד מחזקת מערך הסתרה של הרבה מול אחר
כשהשומרים שלו ושל רבים נרדמים
שלא ידע ולא יוודע מה יכולתי להיות מה הנני ומה שאיני
בדיוק בגלל זה ואם רק מהטעם שהשלמת לי שיח שלם
ואם רק מהטעם שאולי השלמתי לך שיח תיאורטי מזרה.

שמחתי כל כך לקרוא אותך !וסייעת לי מאוד להבנת עולמי ואחרת.
תודה לך כל כך.

בוקר טוב
 
למעלה