פוחדת מפרידה
אני והבן זוג שלי כבר 5 שנים ביחד.. הוא היה הראשון שלי והחבר היחיד שהיה לי
אני מרגישה שבשנה האחרונה הוא לוקח אותי מאוד מובן מאליו.
היו לנו כבר כמה פרידות וחזרות השנה (יש לציין שב3 שנים ראשונות לא נפרדנו אפילו פעם אחת. והפרידה הכי ארוכה שהייתה לנו השנה היא - חודש) בכל פעם שהייתי נפרדת ממנו הוא היה מתקשר או שולח הודעה אחרי שבועיים שלוש וכרגיל אומר לי כמה שהוא ישתנה וכמה שצדקתי לגבי ההתנהגות שלו ושהוא ישתדל ושאני יראה שיפור.
ואז תמיד היינו חוזרים ואני בתקווה שבאמת הפעם יהיה שונה - והוא באמת מתנהג אחרת אוהב יותר מתייחס יותר וכו' אבל זה אף פעם לא נמשך יותר מחודש, הוא היה חוזר לעצמו תמיד.
תמיד בכל פרידה לא לקחתי לעצמי בראש שזה סופי ולתמיד ,רציתי פשוט שיבין את עצמו ואת ההתנהגות שלו וישתנה. ולמרות שלקחתי לעצמי בראש שזה לא סופי תמיד הייתי בוכה וסובלת ומתגעגעת מאוד בפרידה. בפעם ראשונה באמת שאני מבינה הפעם שהוא יהיה ככה כל החיים ולא ישתנה וקשה לי לעכל את זה.
אני מאוד מפחדת להיות עם מישהו אחר קשה לי לדמיין את זה אבל אני רוצה שיהיה לי טוב אני רוצה שהגבר שלי באמת יאהב אותי ויספק לי את מה שאני צריכה, אני מרגישה בזוגיות הזאת שאני יותר אוהבת יותר דואגת יותר אכפתית ויוצאת מתוסכלת.
הוא אומר לי שהוא מאוד אוהב אותי אבל אני לא באמת מרגישה את זה בהתנהגות שלו. אני השתנתי בשבילו הרבה, ואני מרגישה שזה אף פעם לא מספיק לו, במקום להחמיא לי בכל הדברים שאני באמת טובה בהם הוא רק מעיר עם מה שלא בסדר, בלי להתגאות אבל אני מאוד יפה ומושכת והוא נותן לי הרגשה שאני לא-והוא אפילו לא שם לב. אני מרגישה שאין לי שיחות עמוקות איתו כמו שיש לי למשל עם חברים שלו.
הוא לא נותן לי מספיק יחס. אין לו את הפחד הזה שאני יהיה עם מישהו אחר.
ובנוסף גם קשה לדבר איתו על זה .הוא לא אוהב לדבר על הקשר כל פעם שאני רוצה לדבר על היחסים הוא מנסה להעביר נושא בתירוץ שהוא לא רוצה לריב עכשיו. וגם כשכן דיברנו אני מרגישה שפשוט אין לו הבנה!! שהוא פשוט לא מבין מה אני מדברת איתו.
וגם הוא כל הזמן אוהב לשבת בבית או לשבת לשתות ולישון. אני יותר אוהבת לצאת לבלות לנסוע למקומות. הוא לא יוזם בכלל. יצאה לי הנשמה עד שהצלחתי להוציא אותו לאילת .
כשאני דואגת ומנסה לעזור בדברים שלו ,הוא ישר מתעצבן שאני לא יתערב ושזה לא ענייני במקום שיגיד תודה שכמה אכפת לי אפילו יותר ממנו.
מצד שני אני אוהבת אותו ועברתי איתו הרבה ואני רגילה אליו..
ומאוד מאוד קשה לי בפרידות הגעגוע ופתאום אני שוכחת את כל התכונות הרעות ומשכנעת את עצמי כמה הוא מתאים לי, והסרט הזה להיכנס לוואצאפ כל שנייה לראות מתיי היה מחובר להיכנס לפייסבוק לראות אם העלה תמונה ממש כמו ילדה קטנה.. ועוד יותר הפחד שיהיה עם מישהי אחרת ,והפחד שאני לא ימצא מישהו אחר או יתחרט. כל הפחדים האלה מונעים ממנילהיפרד להמשיך האלה. אני מתוסכלת אני לא יודעת מה לעשות. קשה לי אחרי כ"כ הרבה שנים להגיע למסקנה שזה פשוט לא זה. ואיך להמשיך אחרי שהבנתי את זה..
להמשיך הלאה או לנסות להישאר ולתקן את הזוגיות אחרי כל השנים שעברנו ביחד?
אני והבן זוג שלי כבר 5 שנים ביחד.. הוא היה הראשון שלי והחבר היחיד שהיה לי
אני מרגישה שבשנה האחרונה הוא לוקח אותי מאוד מובן מאליו.
היו לנו כבר כמה פרידות וחזרות השנה (יש לציין שב3 שנים ראשונות לא נפרדנו אפילו פעם אחת. והפרידה הכי ארוכה שהייתה לנו השנה היא - חודש) בכל פעם שהייתי נפרדת ממנו הוא היה מתקשר או שולח הודעה אחרי שבועיים שלוש וכרגיל אומר לי כמה שהוא ישתנה וכמה שצדקתי לגבי ההתנהגות שלו ושהוא ישתדל ושאני יראה שיפור.
ואז תמיד היינו חוזרים ואני בתקווה שבאמת הפעם יהיה שונה - והוא באמת מתנהג אחרת אוהב יותר מתייחס יותר וכו' אבל זה אף פעם לא נמשך יותר מחודש, הוא היה חוזר לעצמו תמיד.
תמיד בכל פרידה לא לקחתי לעצמי בראש שזה סופי ולתמיד ,רציתי פשוט שיבין את עצמו ואת ההתנהגות שלו וישתנה. ולמרות שלקחתי לעצמי בראש שזה לא סופי תמיד הייתי בוכה וסובלת ומתגעגעת מאוד בפרידה. בפעם ראשונה באמת שאני מבינה הפעם שהוא יהיה ככה כל החיים ולא ישתנה וקשה לי לעכל את זה.
אני מאוד מפחדת להיות עם מישהו אחר קשה לי לדמיין את זה אבל אני רוצה שיהיה לי טוב אני רוצה שהגבר שלי באמת יאהב אותי ויספק לי את מה שאני צריכה, אני מרגישה בזוגיות הזאת שאני יותר אוהבת יותר דואגת יותר אכפתית ויוצאת מתוסכלת.
הוא אומר לי שהוא מאוד אוהב אותי אבל אני לא באמת מרגישה את זה בהתנהגות שלו. אני השתנתי בשבילו הרבה, ואני מרגישה שזה אף פעם לא מספיק לו, במקום להחמיא לי בכל הדברים שאני באמת טובה בהם הוא רק מעיר עם מה שלא בסדר, בלי להתגאות אבל אני מאוד יפה ומושכת והוא נותן לי הרגשה שאני לא-והוא אפילו לא שם לב. אני מרגישה שאין לי שיחות עמוקות איתו כמו שיש לי למשל עם חברים שלו.
הוא לא נותן לי מספיק יחס. אין לו את הפחד הזה שאני יהיה עם מישהו אחר.
ובנוסף גם קשה לדבר איתו על זה .הוא לא אוהב לדבר על הקשר כל פעם שאני רוצה לדבר על היחסים הוא מנסה להעביר נושא בתירוץ שהוא לא רוצה לריב עכשיו. וגם כשכן דיברנו אני מרגישה שפשוט אין לו הבנה!! שהוא פשוט לא מבין מה אני מדברת איתו.
וגם הוא כל הזמן אוהב לשבת בבית או לשבת לשתות ולישון. אני יותר אוהבת לצאת לבלות לנסוע למקומות. הוא לא יוזם בכלל. יצאה לי הנשמה עד שהצלחתי להוציא אותו לאילת .
כשאני דואגת ומנסה לעזור בדברים שלו ,הוא ישר מתעצבן שאני לא יתערב ושזה לא ענייני במקום שיגיד תודה שכמה אכפת לי אפילו יותר ממנו.
מצד שני אני אוהבת אותו ועברתי איתו הרבה ואני רגילה אליו..
ומאוד מאוד קשה לי בפרידות הגעגוע ופתאום אני שוכחת את כל התכונות הרעות ומשכנעת את עצמי כמה הוא מתאים לי, והסרט הזה להיכנס לוואצאפ כל שנייה לראות מתיי היה מחובר להיכנס לפייסבוק לראות אם העלה תמונה ממש כמו ילדה קטנה.. ועוד יותר הפחד שיהיה עם מישהי אחרת ,והפחד שאני לא ימצא מישהו אחר או יתחרט. כל הפחדים האלה מונעים ממנילהיפרד להמשיך האלה. אני מתוסכלת אני לא יודעת מה לעשות. קשה לי אחרי כ"כ הרבה שנים להגיע למסקנה שזה פשוט לא זה. ואיך להמשיך אחרי שהבנתי את זה..
להמשיך הלאה או לנסות להישאר ולתקן את הזוגיות אחרי כל השנים שעברנו ביחד?