כרוניקה של כאב

[XdragonFireX]

אהבתי!

תודה על התגובה המושקעת! בכל מקרה אצלי בדרך כלל ב3 לפנות בוקר רק מתחילים הויכוחים... אמא שלי כבר יושנת ואני ואבא שלי מתחילים לדבר בשקט עד שזה מתפרץ וזה מתפרץ בקול ומעיר את כל הבית ): ואז גם אמא שלי מגיעה ולמרות שהיא לא אוהבת להתווכח היא צריכה להצדיק את אבא... ואגב- אי אפשר לא לענות לאבא שלי הוא יושב לידי או עומד לידי ויכול לדבר במשך שעות ): עד כמה שהוא מיואש ממני ועד כמה שאני לא משקיע בעצמי ): ואגב- להורים שרוצים שהילדים שלהם יחזרו בתשובה ולא ידרדרו עוד יותר... בחיים אל תגידו להם שאתם מיואשים מהם!! זה רק הוכיח לי שאני יכול לפסוע עוד כמה פסיעות קדימה. בכל מקרה- אני חושב להכאיב בפעם אחת וזהו... פשוט להגיד להם שמעו אני עוזב את הישיבה הולך לצבא וללמוד באוניברסיטה ונגמר. לא נראה לי שלאבא שלי זה כל כך יכאב... אבל לאמא כן ): טוב חפרתי... רציתי קצת לשפוך מהלב.. אני לא מגיב פה בשבתות וחגים...(אני מגיב ממחשב ואני לא יכול להדליק אותו) אז שיהיה לכם חג שמח.

 

[מתלבט13]

סחתיין

אני לא לגמרי מסכים עם כל ההמלצות, אבל הכתיבה מעולה. ואתה מדבר בהיגיון. (זה נקרא להחמיא מהתחת?)

 

[נופל חופשי]

הכל בא מהנסיון האישי

מה אתה רואה אחרת?

 

[נמאס להתבחשש]

את התחת

 

[נופל חופשי]

?

 

[מתלבט13]

הקטע של מה אני חושב שראוי

גם לי מרגיש לפעמים שנכון קודם לדבר על האמונות ואחר כך על המעשים, אבל יש כאלה שאצלם זה קודם המעשים, אז לא הכי נכון לדבר על הפוך. וגם יש הורים שיותר יכאיב להם לשמוע שאתה לא מאמין מאשר שאתה לא דתי. יש גם כאלה שחוסר אמונה כל כך לא נתפס אצלם שזה לא לעניין.

 

[נופל חופשי]

לא התכוונתי דווקא

לחוסר אמונה, אלא ללא לראות רע בדרך חיים אחרת.. אין דומה שמיעה לראייה, חשבתי שאם כבר יהיה ראייה, עדיף שמיעה קודם. לי אישית זה הסתדר מצויין (באופן יחסי כמובן)

 

[מתלבט13]

סתם הנושא הזה

מדליק לי את חלקי הגוף הצמודים לכסא. זה מקריז אותי. אפשר לקפץ אליך? סתם למען משוך באוזניך

 

[Le Fay]

"זבנג וגמרנו" זו אסטרטגיה בעייתית

בעיני, כי בקשרים בינאישיים כמעט כלום לא נחתך חד ונקי; וכי המניע השכיח ביותר מאחורי האסטרטגיה הזאת היא התהדרות ילדותית, לא שומדבר ששווה לשלם עליו ביוקר. בטח לא הייתי מבזבזת כיום אנרגיה על ויכוח אידיאולוגי עם משפחה קרובה רק כדי להראות להם שהם טועים, לדעתי. אבל אם אני מתפתלת לפני כל משפט שני או שלישי, מעדיפה כבר לומר דברים מפורשים ובמישרין, לחטוף את הדציבלים הנרגזים/מאוכזבים/בקריז וה"בשביל זה גידלתי אותך?" העוקבים, ואם צריך - לצנן קשר עד שהאחרים (ואני) נרגעים. לא שזה כייף (אם כי גם מזה אפשר ללמוד להנות), אבל לפעמים זה הדבר ההגיוני לעשות במושגים של תיעול משאבים: מוטב בעיני לנהל סידרה של עימותים ישירים לא נעימים, מאשר לסחוב ככה לאורך שנים. כמו שני ארגזי הניירת שמיינתי סופסוף אחרי שלושה מעברי דירה (ועכשיו הצטמצמו לקלסר אחד). מצד אחד לא אזרוק הכל בלי אבחנה. מצד שני זה משקל מת. שווה לי להשקיע בהם יום וחצי עבודה כדי לצמצם את המקום שהם תופסים ותחושת הקצוות הלא-פתורים שהם מביאים איתם.

 

[מובחרת]

על ההורים שלי,

כלום לא עובד! מבחינתם, משה אמת ותורתו אמת... וזה שאינני חושבת כך, משום, ש"יש לי מוח בגודל של אפונה", ונוח לי "ללכת בשרירות לב"...אין אצלם מושג של ויכוח בכלל. האמת האבסולוטית נמצאת אצלם. אני, כך הם אומרים, עוד אתפכח יום אחד, אעבור אצל פסיכיאטר, ואצא מהשטויות...הרי "מה יש לך מהחילונים? הם כולם רוצחים, אנסים, גנבים ומסוממים"...הילדה שלך תגלה שהיא בהריון בגיל 12...ואני בתווך, תוהה בקול: "האם אני חילוניה? האם חילוני אינו מאמין בכלל? האם חילוני אינו מבצע פולקלור כגון: מצות בפסח , כיפור, וחגים נוספים?? ככופרת, אולי מקומי בין גויים בכלל???

 

[uri80]

מצער לשמוע. הורה שאומר לילדו

ש"יש לו מח בגודל אפונה" אינו ראוי להיות הורה.

 

[מובחרת]

זאת מקובעות מחשבתית, לא?

אם אמא חושבת שהאמת נמצאת בתורת משה , ואבא בטוח שרק חסידי ויזניץ הם יהודים, מה קשורה יכולתם ההורית?

 

[yatusha]

אפונים

גם הורים הם בני אדם וכמו כולם הם כואבים, מתפרצים ומתנסחים לא נכון.

 

[XdragonFireX]

../images/Emo45.gif זה כמו אבא שלי

לטענתו כל מי שלא לומד חסר לו משהו והוא משוגע. אני לפעמים מנסה להתווכח איתו אבל זה לא עוזר.... כמובן שהוא אומר את זה אחרי שהוא רואה אותי לא לומד וזה כואב לו... הכל מכאב. ואני מבין אותם... אבל אלו החיים שלי ואני לא אסבול כל החיים בגלל כמה שבועות של כאב.

 

[מתלבט13]

אין יהדות חילונית = גישה חרדית

אצל החר'דים יש רק יהדות אחת, ומי שלא "דתי" או מאמין אין משמעות אם יצום ביום כיפור, או יעשה ליל סדר. האמת היא שיהדות היא במידה רבה תרבות ומסורת. ואפשר לשמור שבת כמסורת ומשהו שמתחברים אליו רגשית וחברתית. וודאי שאפשר לעשות ליל סדר כמשהו של התרבות שלנו, של העם שלנו. זה יכול ליהות משהו יפה ובעל משמעות רגשית עמוקה. הרבה חרדים לא מבינים את זה. ועל זה אמרו חז"ל "זבש"ם" (אבות דרבי נתן פל"ג משנה א').

 

[אנדרנליסט]

על היכולת לומר את האמת.

הבעיה שלנו לומר את האמת בכנות אינה קשורה באיש מולו אנו עומדים, היא קשורה בשלמות האישית שלנו עם החלטות והמעשים שלנו (ככלל, ובפרט באותם הדברים בהם אנו לא מרגישים בנח לספר עליהם). בנאדם ששלם עם עצמו ב100% לא צריך להתנצל, הוא לא מרגיש לא נעים מלומר את האמת תהה קשה אשר תהה, הוא יכול להציב עובדות בשטח ולקבל כבוד מהסובבים אותו גם אם אינם מסכימים לדעותיו. לדעתי, קחי לך זמן חשיבה, תמצאי מהם המקומות בהם את לא שלמה עם עצמך ב100% עם מצבך כיום, תהליך החשיבה הזה בפני עצמו לפעמים מוביל לשלמות אישית, ואז לאחר ההשלמה בינך לבין עצמך, גילוי האמת להורים אמור להיות לא מכאיב כמעט. כשאת שלמה עם עצמך ב100% את באה ממקום של עוצמה אישית, את תוכלי לומר את המילים הבאות בכזו עוצמה (לא בצעקה, בעוצמה) שהצד השני (לא משנה מי זה) יקבל וישלים עם זה, המילים הם: זו אני, בחרתי לחלל שבת, לשם כך נועדה בחירה שחופשית. אני לא מבקשת מכם לחלל שבת כי אני מכבדת את בחירתכם, אל תבקשו ממני לקדש את השבת וכבדו את בחירתי. לדעתי שיחה אחת כנה עדיפה על שברי אמת ורמזים.

 

[Moon rise girl]

מסכימה איתך באופן כללי,

רק שפה מעבר לשלמות עם הצעד מתווסף עוד מימד. אנשים מסביבי יודעים מי אני ומה אני ואני בהחלט מציבה עובדות בשטח. הבעיה פה היא לא אם לשתף את ההורים, אלא איך לשתף - בבום אחד או בטפטופים קטנים. הייתי יכולה לבוא ולפרוש את כל הקלפים בבת אחת, אבל מה לעשות שאני יודעת שזה יכאיב מאוד לאנשים יקרים לי, וזה קשה. בנוסף יש את הקטע של האחים, יש לי אחים קטנים שאני סוג של מודל בשבילם, ואני בטוחה שזה יהווה להם סוג של משבר. למרות שהמשפחה שלי דתית-לאומית, אחי הקטן לומד ב"חדר" ומקבל שם חינוך די פנאטי. הוא שאל אותי לפני כמה שבועות אם אני מאמינה לו שיש אנשים שרואים טלויזיה בשבת, והוסיף שהם מטומטמים. כמובן שהסברתי לו שכל אחד חי לפי איך שהוא רואה לנכון ושבאמת יש אנשים שרואים טלויזיה בשבת וגם נוסעים בשבת (התגובה שלו הייתה: "נכון, ערבים נוסעים בשבת") וזה לא הופך אותם למטומטמים ו/או לפחות טובים, והוא קיבל את דבריי בהיסוס והסתייגות. זו לא סיבה להסתיר, ואני לא מתכוונת להסתיר, אני פשוט מודעת (מדי) למצב הקשה שייגרם ע"י הגילוי וחושבת על דרכים לרכך את המכה. בכל אופן אני אחשוב על מה שכתבת, תודה.

 

[פלמוני777]

אבי רווה נחת מאחותי, עד ש...

הכירה איזה שמוק מפונביז עם עיניים גדולות. בחפצו שרוב מעמסת החתונה תיפול על כתיפיו. ובהיות שאבי התנגד נחרצות, באשר רובצת על כתיפיו להשיא עוד 4 פראזיטים, ואותו שמוק לא היה מוכן להתפשר על חתונה מעט צנועה, ע``כ הגיבה אחותי לאבי שמבחינתה אינה רואה בו כאביה

 

[סטודנטית של החיים]

כרוניקה של כאב????

ראשית, אני מאד מבינה ומתחברת למה שאת כותבת, moon rise girl. אך מה יש לנו, המין האנושי?!? המשפחה, קל וחומר ההורים - עשויים מאותו חומר שאנחנו יצוקים, כך גם כל בני האדם על פני כדור הארץ. אבל משום מה, אנחנו מתעקשים שלא. אנחנו מצפים מהמשפחה שלנו ליותר. להרבה יותר. להרבה הרבה הרבה יותר. הרי אם אני אבגוד בחברתי, או אשקר, או ארצח, או יעשה מעשים ששנואים על בני אדם (ואעשה זאת מתוך בחירה) - הרי לא יהיו לי חברים. אף אחד לא ירצה בקירבתי. אפילו שיום לפני כן, כולם סובבו סביבי, ונחשבו לחבריי הכי טובים - מהרגע שאקלקל את דרכי, אאבד הכל. כמו כן, גם הורינו, מבחינתם מהרגע שבחרנו ללכת בדרך הפוכה מזאת שגדלנו עליה, מהדרך שהם מאמינים בה בכל נפשם - אנחנו חוטאים. הם כבר פחות התאמצו, פחות ישקיעו, פחות יגלו חום ואהבה, פחות יתנו לנו לבקר במשפחה. נשאלת השאלה, למה כואב לנו כ"כ??? למה אנחנו ממשיכים לצפות?? למה אנחנו לא מרגישים כך גם לגבי חברינו?? ובכן, הביטחון. כל אדם זקוק לתחושה הזאת. שלא משנה מה הוא יעשה, אם יצליח/יכשל, יהיה מכוער/יפה, חולה/בריא, חכם/טיפש וכו'.. הוא צריך לדעת שיש אי שם משפחה, הורים בדם, שתמיד יאהבו אותו, ירצו בטובתו, יעזרו לו, ויתמכו בו. נשאלת שאלה שניה, מדוע דווקא האשכול הזה, שנקרא משפחה, יכול לשמש את המטרה הנ"ל? ולא למשל, חבר/ה טובים, שיהוו כתחליף? יש לי כמה תשובות לשאלה הזאת. הגדילה יחד, התמימות של הילדות, השיתוף, המשותף, החוויות שחווינו יחדיו. אבל זה עדין לא עונה לי על השאלה, כמדומני, שגם חבר טוב יכול להרגיש לי אותו הדבר.

 

[האיש והמסכה]

ניתוח מצויין

והמסקנא: אין אהבה ללא תנאי לא מהמשפחה לא בן זוג ולא אף אחד אלא מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, מבאס אבל זה מה יש.