Moon rise girl
New member
כרוניקה של כאב
היום: 06/04/07 המקום: חוף מציצים הזמן: רבע שעה לפני כניסת שבת. בבוקר עשה רושם שיהיה חם, אני בטוחה שאם לא היינו מחליטות לנסוע לים היה ממשיך להיות חם - אבל מרפי הוא מניאק, אז כל שנותר לנו זה לשבת עם עור ברווז מול הגלים ולהשתזף באין-שמש. הפלאפון שלי מצלצל. על המסך מהבהבת המילה: "אמא". פאוזה קטנה: ההורים שלי לא יודעים שאני לא דתיה לגמרי, מבחינתם אני דתיה לייט, והאמת היא שלא ממש מצאתי לנכון לעשות להם את "השיחה" - כי קשה לי לפגוע בהם, וכל עוד אני חיה את חיי ורק כשאני באה לבקר אותם פעם ב... (הם גרים רחוק רחוק) אני מכבדת אותם ונוהגת את מנהגיהם, מה שכמובן אמשיך לעשות גם לאחר שהם ידעו שיצאתי לגמרי מהדת. פליי. ידעתי שברגע שאענה אמא שלי תדע שאני לא בבית, אבל את אמא שלי אני בחיים לא מסננת. עניתי. "היי אמא". "היי, איפה את"? איפה אני.... לא משקרת, בטח שלא לאמא. גם שונאת להכאיב, בטח ובטח שלאמא. "אני עם חברה". עניתי בדיפלומטיות. "עשר דקות לפני כניסת שבת"?? היא שאלה בפליאה. "כן, אני תכף בבית".
בסוף כן התפלק לי שקר קטן, למרות שאני בספק אם היא האמינה, אבל אני בספק יותר גדול אם היא מעלה בדעתה שהבת שלה לא שומרת שבת. אני בטוחה שאפילו המחשבה על זה מכאיבה. ועכשיו מגיעה השאלה לשמה התכנסנו, ואני באמת מעריכה את מי שהגיע עד כאן (אם יש מישהו כזה
) מה עדיף, להכאיב כאב גדול פעם אחת או הרבה כאבים קטנים והדרגתיים? מצד אחד, אולי עדיף הדרגתיות, שהידיעה הסופית תבוא פחות ב"בום". מצד שני, כל פעם זה כאב מחדש - ההורים שלי כואבים עכשיו למשל עד מאוד את העובדה שאני לא מקפידה על הכשר "מהדרין" בפסח ומתפשרת על הכשר עלוב של הרבנות. אולי מראש היה עדיף להכאיב להם בכך שהייתי אומרת להם שההכשר שהיה על השוקולד שראו שקניתי הופיע שם במקרה, שאפילו לא חיפשתי אותו כי זה בכלל לא מעניין אותי, ואז הכאב היה הרבה יותר גדול מצד אחד, אבל מצד שני הכאב הבא שיבוא בעוד X זמן כשאספר להם שאני לא מתייחסת לתעודות וחותמות ההכשר באופן כללי היה נחסך? בקיצור - כאב אחד גדול ב One real shot או הרבה כדורי גומי קטנים בהדרגה?
היום: 06/04/07 המקום: חוף מציצים הזמן: רבע שעה לפני כניסת שבת. בבוקר עשה רושם שיהיה חם, אני בטוחה שאם לא היינו מחליטות לנסוע לים היה ממשיך להיות חם - אבל מרפי הוא מניאק, אז כל שנותר לנו זה לשבת עם עור ברווז מול הגלים ולהשתזף באין-שמש. הפלאפון שלי מצלצל. על המסך מהבהבת המילה: "אמא". פאוזה קטנה: ההורים שלי לא יודעים שאני לא דתיה לגמרי, מבחינתם אני דתיה לייט, והאמת היא שלא ממש מצאתי לנכון לעשות להם את "השיחה" - כי קשה לי לפגוע בהם, וכל עוד אני חיה את חיי ורק כשאני באה לבקר אותם פעם ב... (הם גרים רחוק רחוק) אני מכבדת אותם ונוהגת את מנהגיהם, מה שכמובן אמשיך לעשות גם לאחר שהם ידעו שיצאתי לגמרי מהדת. פליי. ידעתי שברגע שאענה אמא שלי תדע שאני לא בבית, אבל את אמא שלי אני בחיים לא מסננת. עניתי. "היי אמא". "היי, איפה את"? איפה אני.... לא משקרת, בטח שלא לאמא. גם שונאת להכאיב, בטח ובטח שלאמא. "אני עם חברה". עניתי בדיפלומטיות. "עשר דקות לפני כניסת שבת"?? היא שאלה בפליאה. "כן, אני תכף בבית".
