נהג חדש
אני חוזר אחורה, כמה שנים, ונזכר בשבתאי האימפולסיבי שכותב בפורום, "אני חולה, מצונץ" עם סמיילי של איש מסכן, חוזר אחרי כמה שעות ובודק את התגובות. מגיב ומקבל עוד... הפורום היה העולם החברתי היחיד שלי. למדתי אז באשקלון והייתי, או בספרייה, בפורום, או בשיעורים, או מכין שיעורי בית. לא נזקקתי אז לטיפול פסיכולוגי... הכל כתבתי כאן, ועל המקום. עד שקרה משהו עצוב. נפגשתי עם איש מושחת, או אולי חבורה של אנשים מושחתים, (הם מתוארים בספר לפרטי פרטים לקראת סופו) שנתנו לי להבין שהם קוראים כל הודעה שלי בפורום (שלי ושל כל אחד אחר שכותב) ונהנים מזה שאני סובל כשאני סובל. מיני אז נקטף ממני הפורום. הפסקתי לכתוב בו על בעיות, דיכאונות, מצבים קשים. לא הצלחתי לכתוב מבלי שתעמוד לנגד עיני דמותם המפלצתית של האנשים הרעים ששום טובה לא הסכמתי שתצמח להם מרעתי. הספר הגיע היום לחנות. התרגשתי. התרגשתי עוד. התרגשתי עוד ועוד ואז התפרקתי לגורמים. פרשתי לי לפינה צדדית והיטלטלתי בבכי. אני עובד בחנות, איש מהקונים לא יודע שאני כתבתי ספר. הם ניגשים אליו, לוקחים אותי. מביטים, ומניחים. חלקם הולכים אתו לקופה, וזהו, מעתה הוא שלהם, רכושם הפרטי. עד לא מזמן זה היה כאן, על המחשב הזה שממנו אני כותב את ההודעה הזו, ומעתה זהו רכושם שלהם – הם שילמו עליו... זה מרגש. משמח מחד ומעציב מאידך... מהרגע שבו הפסקתי לכתוב על הדיכאונות שלי, (מתוך אותו חשש לשמחה לאיד) התחלתי לכתוב את מה שהייתי מעדיף לכתוב כטקסט אינפורמטיבי, באמצעות סיפור – אותם אירועים רעיוניים, באדרת עובדות אחרות. אז הם ברשעותם תרמו לכך שהיום אני מתורגל בתרגום מצבים נפשיים שאני נתון בהם, לסיפורים. אין ספק שהספר נהג חדש, נולד מתוך הפורום הזה... ולכן אני רוצה שנחגוג (דברתי על כך עם לה פיי) נתכנן משהו (או בביתי או בגן, תלוי כמה רבים יהיו המשתתפים) ואשמח לראות שם את כוווולם (מבטיח לא להשתכר) (כפי שכתבה עופרה, הספר נמצא כעת בצומת ספרים ובחנויות פרטיות, לסטימצקי הוא יגיע בשבוע הבא. בכל אופן בצומת ספרים הוא במבצע החודש שני ספרים ב99 ₪ אז זה יוצא יותר זול) שבתאי קור (?)
אני חוזר אחורה, כמה שנים, ונזכר בשבתאי האימפולסיבי שכותב בפורום, "אני חולה, מצונץ" עם סמיילי של איש מסכן, חוזר אחרי כמה שעות ובודק את התגובות. מגיב ומקבל עוד... הפורום היה העולם החברתי היחיד שלי. למדתי אז באשקלון והייתי, או בספרייה, בפורום, או בשיעורים, או מכין שיעורי בית. לא נזקקתי אז לטיפול פסיכולוגי... הכל כתבתי כאן, ועל המקום. עד שקרה משהו עצוב. נפגשתי עם איש מושחת, או אולי חבורה של אנשים מושחתים, (הם מתוארים בספר לפרטי פרטים לקראת סופו) שנתנו לי להבין שהם קוראים כל הודעה שלי בפורום (שלי ושל כל אחד אחר שכותב) ונהנים מזה שאני סובל כשאני סובל. מיני אז נקטף ממני הפורום. הפסקתי לכתוב בו על בעיות, דיכאונות, מצבים קשים. לא הצלחתי לכתוב מבלי שתעמוד לנגד עיני דמותם המפלצתית של האנשים הרעים ששום טובה לא הסכמתי שתצמח להם מרעתי. הספר הגיע היום לחנות. התרגשתי. התרגשתי עוד. התרגשתי עוד ועוד ואז התפרקתי לגורמים. פרשתי לי לפינה צדדית והיטלטלתי בבכי. אני עובד בחנות, איש מהקונים לא יודע שאני כתבתי ספר. הם ניגשים אליו, לוקחים אותי. מביטים, ומניחים. חלקם הולכים אתו לקופה, וזהו, מעתה הוא שלהם, רכושם הפרטי. עד לא מזמן זה היה כאן, על המחשב הזה שממנו אני כותב את ההודעה הזו, ומעתה זהו רכושם שלהם – הם שילמו עליו... זה מרגש. משמח מחד ומעציב מאידך... מהרגע שבו הפסקתי לכתוב על הדיכאונות שלי, (מתוך אותו חשש לשמחה לאיד) התחלתי לכתוב את מה שהייתי מעדיף לכתוב כטקסט אינפורמטיבי, באמצעות סיפור – אותם אירועים רעיוניים, באדרת עובדות אחרות. אז הם ברשעותם תרמו לכך שהיום אני מתורגל בתרגום מצבים נפשיים שאני נתון בהם, לסיפורים. אין ספק שהספר נהג חדש, נולד מתוך הפורום הזה... ולכן אני רוצה שנחגוג (דברתי על כך עם לה פיי) נתכנן משהו (או בביתי או בגן, תלוי כמה רבים יהיו המשתתפים) ואשמח לראות שם את כוווולם (מבטיח לא להשתכר) (כפי שכתבה עופרה, הספר נמצא כעת בצומת ספרים ובחנויות פרטיות, לסטימצקי הוא יגיע בשבוע הבא. בכל אופן בצומת ספרים הוא במבצע החודש שני ספרים ב99 ₪ אז זה יוצא יותר זול) שבתאי קור (?)