"כל המשנה- ידו על התחתונה" (ב"מ ו)

בנילה 1

New member
מה את אומרת?

מנהל מחלקת החינוך בעיריה שם הוא איש רווחה מובהק, אני יודע מי זה ואני יודע מה הם שאר תפקידיו ובתור מה הביאו אותו לשם.. אבל עזבי את הדוגמא הזו.. תתיחסי לשאר הדברים והעובדה שאם יגלו אצל אדם שינויים וחוסר יציבות יקחו ממנו את הילדים ולא משנה מאיזה מגזר הוא.. אבל האמת, חבל שליוסוף אל חטיב (יוסף כהן) מראשי החמאס לא לקחו את הילדים כשהיה חוזר בתשובה, היום הם סובלים..
 

בנילה 1

New member
סליחה..

הוא גם משתייך לאחים המוסלמים. (ארגון טרור בין לאומי) ומצהיר שהלווטי וילדיו יהיו שאהידים
 

Le Fay

New member
חוששתני שכרכת פה שני עניינים שונים.

את הכעס על עצם ההתערבות מבחוץ יכולה להבין וגם להזדהות איתו במידת מה: כולנו רגילים כל כך לראות בצאצאינו מעין איברים נספחים לנו, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, עד שעצם הרעיון שזרים גמורים (ויהיו משלח ידם והכשרתם אשר יהיו) רשאים לקבוע אם לקרב או להרחיק אותם מאיתנו מקומם אותנו להחריד. קל וחומר הסמכות שניתנת להם לפשפש בעניינינו ובאישיותנו, לחוות עלינו דעה, ולא סתם דעה אלא חוות דעת מוסמכת בכתב, שתיקרא בפני המערכת המשפטית ועל ידי בני ריבנו. אם הסוקר/ת מטעם המערכת המשפטית (בדרך כלל ע"ס) גם אטומ/ה למצוקותינו, זה לא רק מקומם אלא גם מרתיח ומטריף את דעתנו; והאמן לי שיודעת כמה. אבל זה מה יש: האנשים שהם סוקרים לעיתים קרובות מתייעצים עם אחרים ואמנם מעמידים פנים, מציגים מצגי שווא ומנסים לתמרן אותם לצרכיהם; והם חשדניים כלפי כולנו במידה רבה של צדק. זה עניין אחד. העניין האחר הם הקריטריונים הרלבנטיים למשמורת ולהסדרי הראיה. המבחנים האלה קבועים בחוק, לא בהעדפות הפרטיות של הסוקרים, בין אם השכלתם והאינטליגנציה שלהם מספקים בעיניך ובין אם לאו. מה שהם אמורים לקבוע הוא, אם ההורה שלפניהם רוצה ויכול לספק את צרכיו הבסיסיים של הצאצא בפרק הזמן שהוא מבקש לשהות במחיצתו: להעניק לו תשומת לב עקבית ואחראית, לדאוג שיהיה לבוש ושבע במידה מספקת, שיניחו לו לישון כשהוא צריך, יעזרו לו כשהוא מתקשה, יספקו לו סביבת משחק בטוחה וסביבה רגשית בטוחה, שלא ישאירו אותו בלי השגחה, גם לא בבית, אם טרם מלאו לו עשר שנים, ושלא יערימו עליו בעיות שהוא אינו אמור להיות מסוגל להתמודד איתן. להורה הרוצה בקשר קבוע עם צאצא אבל אינו עומד בקריטריונים האלה - יסבירו מה חסר ויתנו לו הזדמנות לערער. יציאה בשאלה אינה אישוּ במשוואה הזו, האישוּ הוא משקל צרכי הצאצא ביחס לצרכי ההורה. אם ההורה עסוק בתהליך דרסטי של שינוי ומרוכז בעצמו יותר מאשר בילד, גם באותן שעות שבמהלכן הוא נפגש איתו, ואם הוא אינו מסוגל להפגין את הכשירות ההורית המינימלית הנדרשת, הסוקר ימליץ לכל היותר על מפגש בהשגחה. טיב תהליך השינוי שההורה עובר אינו מהותי, מה שאמור להיות מהותי מבחינת הסוקר, גם אם לא מצד אף אחד מהמתדיינים, היא אך ורק רווחת הילד. זה נראה לך יותר מדי לדרוש? ומה החלופה המקובלת עליך? שהמשפחה תלך מכות ויכריע מי שמנצח? הרי אילו הצליחו המתדיינים להסדיר את ענייני הצאצאים לפני צרכיהם, השאלה לא היתה מתגלגלת מלכתחילה לפתחו של בית המשפט! לא ככה? ועוד משו: את הבלוג של 'בת האלוהים' שנדרשת לו קראתי השבוע בעניין רב: לעניות דעתי הוא מדגים בדיוק מדוע צ ר י ך סוקרים מטעם בית המשפט, ומדוע חייבים להיות קריטריונים בלתי תלויים להורות נורמטיבית; שכן האב שבת האלוהים מתארת הוא בדיוק הורה בלתי כשיר, שניתנת לו הזכות להחזיק בצאצאים רק על יסוד קשר דם, למרות שהוא אינו רוצה או מסוגל לספק את צרכיהם הבסיסיים. לפני שמשווים מישהו לכותבת הבלוג הזה, כדאי לשים לב, שהיא כ ן דחתה (וכנראה עדיין דוחה) את צרכיה כדי למלא את אלה של בנותיה, ובמידה מרחיקת לכת בהרבה מזו הנורמטיבית. הבחורה הזו מצטיירת כקורבן חי של רווחת ילדיה! מסופקתני אם רבים בינינו דומים לה בזה - משום כבודה לא הייתי כוללת בנשימה אחת איתה את כל היוצאים שהם הורים.
 
למעלה