"כל המשנה- ידו על התחתונה" (ב"מ ו)

אליזד

New member
"כל המשנה- ידו על התחתונה" (ב"מ ו)

" ...שוב הרגשתי שההתעלמות המכוונת, קשורה קשר בל יינתק לשינוי המהותי שעשיתי בחיי. "בת האלוהים המרדנית היא מוזרה בפני עצמה", כך כנראה אמרו לעצמם העוסקים בדבר, "שהרי, לו היתה נורמלית, הייתה נשארת חרדית ולא מחפשת שינוי בחיים". לכן, התייחסו לדבריי כאל עוד דבר מוזר." חידה לקוראים: נחשו נא מי הם "העוסקים בדבר"? א) הרב שמואל אוייערבך בדבריו לפורום האברכים המצומצם שהתכנס לדון האם לקבל את בנה של בת האלוהים לחיידר "דרך תבונה" ב) עסקני "דגל התורה" כשהתבקשו לחתום על תעודת שפיות לבת האלוהים לצורך קבלה לשכונת "אויסקרוצענוואסר" בנאות-בכרפלד בקריית ספר. ג) שמשי בית הדין הגדול של כל מקהלות האשכנזים, כשהעירו את גאב"ד העדה החרדית מלנמנם ליד דוכן העדים וסיפרו לו על בקשתה המוזרה של "בת האלוהים" לפתוח חנות לממכר קוגעל כשר לפסח בכיכר השבת. ד) פקידות הסעד לסדרי דין שמונו ע"י מדינת ישראל לטפל בהוצאת ילדיה של "בת האלוהים" מאביהם המתעלל. בין הפותרים נכונה תוגרל פגישה חד פעמית עם טוען רבני שהיה פעם רבה רפורמית ועכשיו מייצג יוצאים בשאלה. ועכשיו ברצינות. את הדברים האלה, שמיוחסים לפקידות הסעד של מדינת ישראל, קראתי בבלוג המקסים והעצוב של "בת האלוהים". והם החזירו אותי בבת אחת למציאות שככל הנראה לא מוכרת לרובכם, ואני מקווה שגם לא תתקלו בה לעולם. בניגוד לאיש הפשוט שאתם פוגשים ברחוב. זה שאומר לכם "איזה אומץ! איזו תעוזה! יצאת בשאלה? כל הכבוד!" הגופים המשפטיים לא ממש אוהבים (בלשון המעטה) את החוזרים בשאלה. מפתיע, אבל נכון לחלוטין. וכמו שאומר חיים הכט: "מקומם? מאד מקומם! אני מדבר בעיקר על דיונים העוסקים בנושא כאוב נורא של הסדרי ראיה או משמורת של ילדים משותפים ליוצאים ולחרדים. מלבד השופטים (שתיכף נגיע גם אליהם) והפסיכולוגים, מרבית הממליצים בתחום הזה הן פקידות סעד לסדרי דין. שלמרות השם הארוך והמפוצץ שהדביקו להן מדובר בנשים שסיימו לימודי מקצוע שאיך לומר... דרישות הקדם שלו באוניברסיטה הן כמעט הנמוכות ביותר. כך או כך מדובר בנשים "רגילות". עם חשיבה נורמלית ובורגנית. בפעם הראשונה שיצא לי לחוות פנים אל פנים את החשדנות הסוציאלית הזו, הייתי בהלם! לא האמנתי שאשה חילונית, שמייצגת את הציבור שממנו אני רגיל לקבל הערכה וכבוד, מתייחסת אלי בחשדנות שאינה ניתנת לתיאור. כשנתקלתי בתופעה אצל השופטת כבר הייתי מנוסה יותר, אבל סהדי במרומים שאחרי שנפגשתי עם הפסיכיאטר הראשי , שהוא הממליץ הבכיר לבית המשפט, הרגשתי שבעטו לי הכי חזק שאפשר במקום הכי רגיש. כל דימוי או סופרלטיב לא יצליח לתאר את ההלם, שממנו יצאתי רק אחרי שעות על גבי שעות של צעקות ודיבורים עם החברים שהתנדבו לבוא, עם ההורים, עם יוצאים, ועם כל מי שהיה מוכן לשמוע. אז הנה לכם חברים האמת המרה: כשמדובר בילדים, המערכת רוצה אותנו יציבים. כבדים, בורגנים, נטולי תהפוכות. חזרה בשאלה היא מטבעה בדיוק ההפך. מה שהופך כמעט כל חוזר בשאלה לאנדרדוג. מקומם? מאד מקומם. את העובדות הסוציאליות לא מעניין מתי הרגשת לראשונה שאין אלוהים, אם בכלל. יש להם ילד בן חמש להכריע לגביו, והן מחפשות הכי מהר את ההורה הכי יציב בתמונה - וזה לא אתה. כי מצד אחד מופיע, או מופיעה איש או אישה חרדי. נע באותו מסלול באיטיות של טנק וביציבות של מצבה בבית קברות. בורגני, כבד גוף, גביני עינין מכווצים, זקנו ארוך ונותן לו ארשת חשיבות, הוא מלמד בחיידר, או רב בישיבה (ולך תסביר לה שמקלט מאוכלס בשבבניקים זו לא ממש ישיבה) מעודו לא סטה מהמסלול. ואם מדובר באישה? אוהוהו! היא מארחת את העובדת הסוציאלית בביתה המטופח בשכונת רמות ברכפעלד. ריח הצימעס מהסירים של שבת, ועוגת שמרים מתבשמת בתנור. בחדר הפנימי משחקים שלושה ילדים (אתם כבר גרושים שנתיים לא?) מבעלה החדש. היא מאירת פנים, כבדת אגן, רחבת שמלה, וכל כולה אומרת יציבות, ביתיות, וביטחון. גם באלוהים. ואתה? אתה מין "פריק" מוזר. בן שלושים וחמש שנראה בן חמש עשרה. לבוש בבגדים שגם הבחורות שיוצאות איתך לדייט מרגישות שלא נולדת איתם. אתה גר בדירה שכורה ב... רגע... תל אביב לא? אה עכשי וכבר לא? אז פתח תקווה? לא? זה היה בשנה שעברה.. רמת גן... אה כן.... אני רושמת.. שלושה שותפים... אחד בצבא... לפעמים אתה כבר ותיק בעבודה, אבל הרבה פעמים אתה לא כל כך יודע במה אתה עובד. כי את האומץ להתחיל ללמוד קולנוע בגיל שלושים קיבלת רק אחרי שעבדת שלוש שנים כמנהל משמרת ב"ארומה" ועוד שנתיים כתומך אינטרנט בכיר. ועכשיו, בדיוק עכשיו אתה בין-לבין. מחפש מה לעשות עם עצמך עד שייסתיימו הלימודים. מנסה לתחזק את הקטנוע שמתקלקל כל שני וחמישי, לא לריב עם השותפים, ובקיצור - איש יציב ואבא למופת! כל מה שילד בגיל עשר צריך לבקש... (המשך מגיע)
 

אליזד

New member
כל המשנה ידו על התחתונה (2)

ואת? את באה עם מכנסיים עכשיו. והעובדת הסוציאלית כבר ראתה אותך עם חצאית ואולי אפילו פאה. והשינוי הזה מעצבן אותה. בלי שהיא תודה. זה שינוי מוזר. הוא נראה רע. הוא מרגיש כמו חוסר בגרות. הוא מדיף סירחון של מרד נעורים, וגם הדירה השכורה שלך באיזה חור, או העבודה המזדמנת שמצאת לך בחנות נעליים, לא ממש מקנה לך נקודות זכות. מה תגידי לה? שחלמת על היום הזה עשר שנים? שהמכנסיים המכוערים והשלוימזלים האלה הם הגאולה הפנימית שלך? שאת מגישה פתאום כמו מי שקנתה חיים לעצמה? כמו מתבגרת מחוצ'קנת בתיכון? רוצה לחבק את העולם ולטעום ממנו בגיל שלושים ושש? ועם הזיבול הפסיכולוגי הזה את רוצה לקבל את הילדה למשמורת? ועם זה את רוצה הסדרי ראיה? עכשיו תרשו לי לבקש סליחה ממכם. היוצאים המבוססים. אלו שעזבו בגיל שבע עשרה, וכבר מזמן מגובשים על עצמם. שכבר פודים את האופציות בחברת ההי-טק שמכרו לפני שנה, אלו שלא מבינים על מה הצעקה. תאם מוזמנים למזוג לכם קפה, ולחזור לסיכום. אני תשאירו אולי רגע אם אלו שגם בגיל שלושים וחמש עדיין מחפשים. ומשום מה יש להם תחושה שהחיפוש הזה לא ממש הולך להסתיים בקרוב... אז לאלו שנשארו פה, אני יכול לומר, או ליתר דיוק ללחוש: תסלחו לי, אבל הם קצת צודקים... כלומר, לא בעניין של המשמורת או הסדרי הראיה, אלא בעניין הזה שאנחנו לא בדיוק בשלים לגילנו. או כמו שהטיב להגדיר את זה הפרופסור הנכבד בחוות דעתו: "מתנהג בעליזות מעושה, אינו תואם לגילו, ונראה כי לא פיתח מיומנות הורית". נכון פרופסור יקר. מה לעשות? בגיל שלושים וחמש כבר היתה צריכה לצמוח לי כרס. כבר הייתי צריך להיות ר"מ שיעור ב' בקיאות , עם קשקשים בזקן, והילוך איטי מלווה-תלמידים. בגיל שלושים וחמש כבר הייתי צריך להיכנס לפגישה איתך אולי בחליפה של ורסאצ'ה עם סלולארי שרוטט כל הזמן בדחיפות, לחיצת יד איתנה, ומבט נחוש של מי שיודע בדיוק מה טוב בשביל הילד שלו. בגיל שלושים וחמש כבר הייתי אמור לספר בדיחות של זוגות נשואים בבראנץ' קבוצתי של שבת בצהריים, תוך שאני פוזל לישבן של המלצרית. בגיל שלושים וחמש יכולתי להיות מספר שתיים ברשימת ש"ס. אבל אני יצאתי בשאלה אדוני הפרופסור, ולקחו לי עשר שנים כואבות ומרות כדי לבגר את עצמי בכח - למקום אליו הגעת באופן טבעי בגיל עשרים. אני מבין איך אני נראה לך, אפילו אותי הרגיז קצת לראות את האחים הצעירים שלי עם חולצה צמודה חסרת טעם, שלא מתחברת להם לאופי. ונכון. לא פיתחתי מיומנות הורית. כן. בדיוק. המיומנות הזו שאתה מכיר. של ההורה שלוקח את הילד ל"קפצובה" או "בית חלומותי", כדי לעמוד בצד ולשוחח ברוב חשיבות בטלפון. המיומנות לומר "לא" בלי להסביר. המיומנות לדאוג בלי סיבה הרבה לפני שמשהו באמת מפחיד. המיומנות לתקשר עם הילד מגבוה בערוץ שבלוני עד אימה. נכון פרופסור. לא פיתחתי מיומנות הורית. אני בעצמי ילד. עדיין מתבגר. עדיין מנסה להדחיק החוצה חוויות התבגרות מרות ומדכאות, ומנסה להתבגר עוד פעם בצורה טובה. אני יודע שזה מרגיז אותך שאני עושה את זה בגיל שלושים וחמש. אני יודע שאתה לא מבין מדוע אני מתעקש לקפוץ איתו לתוך בריכת הכדורים למרות שכתוב "הכניסה מתחת לגיל עשר ובלי נעלים" אז הנה פרופסור, חלצתי. הנה זה פה. אתה רואה? מתי פעם חלצת נעליים במקום ציבורי? בטח שלא... אתה הלא הורה יציב ומסור, בעל מיומנות הורית. אני יודע שזה מרגיז אותך שאני עדיין מתבגר. כשאתה כבר מזמן נרדמת מול סרט איכותי בערוץ ההסטוריה ואשתך הבורגנית בחדר השני. אני יודע שאתה מריח לקילומטר שהזיונים המגוחכים שלי הם לפעמים רק דרך לכבות את האש ולהרגיע את הכאב. "מתנהל בעליזות מעושה" ומה רצית? שאני אבכה בבוקר? שאני אתאבל כל בוקר על השנים החסרות? על זה שבגל שלושים וחמש אני צריך לבנות אופי על שרידי חרא ישיבתי? אז עליזות. זה מה שיש לי. אז זה לא טוב לילד נכון? אבא שמחפש ומתלבט. שקופץ ומשתולל, שמחליף דירות כשנמאס לו, שמנסה לעשות מה שהוא אוהב, שאוהב את הנשים שהוא איתן, גם הן מתחלפות עוד באותו לילה, שבוכה בלי בושה, שכותב את עצמו לדעת, זה לא טוב. בטח לא טוב. כי צריך להיות מסודר. ויציב. לשמור על אותו פרופיל מגיל עשר. להרשם לאוניברסיטה בגיל שש עשרה. לגדל פימות וטחורים. "אינו מותאם לגילו". נכון. הנה, אני יוצא בשאלה, מלא סערות נפש, ולא מותאם לגילי. והבן שלי אוהב אותי עד מוות ומפחד ממני פחד מוות בו זמנית כי עמוק בפנים הוא יודע שהקסם הזה בלתי אפשרי. כי עמוק בלב הילדותי שלו הוא יודע שמישהו כבר ידאג לקחת ממנו את החוזר בשאלה הזה, את ילד הנצחי שקופץ איתו בבריכת הכדורים. הוא מרגיש שאבא "אמיתי" צריך לעשן, להתמרמר, להשמין, ובעיקר להיות יציב. יציב נורא. יציב בכל שעה ורגע. הוא מבין באינסטינקט של חיית בר שאי אפשר להתשולל בלי לשלם. ושאין פיה טובה שתרשה לאבא המתוק הזה להישאר איתו יותר משעתיים, הנה פרופסור, הצדקת לו את התקווה. לימדת אותו משהו על החיים. לקחת לו את האבא. עכשיו גם הוא יודע שהוא צודק. נשמע קצת מטורף נכון? אתם חושבים שאני מפנטז נכון? אתם אומרים לעצמכם: רגע, בואו חשבון: הלא העובדת בעצמה הולכת ללא כיסוי ראש. הלא בעלה משחק כדורסל עם החבר'ה מגיל שש עשרה. אז איך לעזאזל ייתכן שהיא תרגיש איבה וחשד כלפי אישה שהולכת בדיוק כמוה. אז הנה, האמת המרה, ואם חס ושלום ייתרע מזלכם לפגוש בה, תזכרו ששמעתם אותה צלולה וברורה מאיש קטן ומיואש: כל המשנה ידו על התחתונה. יציאה בשאלה היא גבורה גדולה אצל החבר'ה, היא גימיק מוצלח לסמול טוק של ליל שישי, היא נושא נהדר לסרט סטודנטים, היא מצטלמת טוב בכתבה לערוץ שתיים - אבל בחיים האמיתיים, ולפחות אצל המערכת המשפטית-בורגנית, היא קוץ בתחת. מעודי, ואני חותם על זה! מעודי לא נתקלתי ביוצא שניצח את הצד שכנגד בדיון על הסדרי ראיה או משמורת. ועל כל אחד שתמצאו לי עכשיו, יש עשרות שאני מכיר שהפסידו כל אחד בדרכו התמוהה. לכל אחד סיפור אחר. לכל אחד דרך אחרת להסביר מה קרה, ומדוע נכשל. "והמשפחות האומללות? אומללות כל אחת בדרכה" כתב דוסטוייבסקי. אבל מכנה משותף אחד: החשש הבורגני השבע והמפוחד מפני היוצא בשאלה. הנה אמרתי את זה.
 
אין לי מילים...

וזה לא קורה הרבה. פשוט לקרוא ולבכות. לבכות את הצער העמוק הכאב והמחיר הכבד. הממת אותי, ריגשת אותי.
 

אבזץ

New member
אלי יקירי, אתה יכול להוסיף את שמי

לכל נייר בו תכתוב (נמאס לי להסכים איתך בכל פעם מחדש). למרות שאין לי עדיין זרע של קיימא, מצאתי עצמי מזדהה בעיניים לחות עם כל מילה ומילה. הנחמה היחידה היא כי ע"ג עיי החורבות של חיינו ניתן לבנות בניין מדהים ביופיו, בסגנון חופשי, עם ניסיון רב (הרה"ח). סוג של ילדות עם ניסיון בוגר. זו זכות אוטופית שכל בורגני מסוגל אך ורק לפנטז עליה בחלום הליל. כוחך יישר. ובזכות זיכוי הרבים בטוחני שעוד תראה ימים רבים טובים מאלה. לילה טוב
 

עובבי

New member
כותב נהדר

למרות שקשה לי להזדהות אולי בגלל שאין לי ילדים או אולי בגלל שציפור בורגנית קטנה לוחשת לי באוזן 'אז מה האלטרנטיבה?' יש לפנינו ילד ועלינו לבחון רק את טובתו. את טובתו נוכל לבחון מהיבטים רבים והעיקריים שבהם הם הבטחון הנפשי והחומרי. האם ניתן אותו להורה שמחפש את עצמו או להורה בטוח בעצמו, כמו כן האם ניתן אותו להורה יציב כלכלית או להורה חסר אמצעים? התשובה תהיה עם כל הצער והכאב בדרך כל לטובת הצד הבטוח חומרית והיציב נפשית שכן הסיכון הוא גבוה יותר במקרה שלא נעשה כך. כמובן שבכל ההסברים הללו אין בכדי להקל על כאבך האישי ועל העוול שגרמו לך, אבל כשאתה מדבר בכללות לגבי היוצאים שתמיד מפסידים צריך גם לומר שזוהי השיטה הכי פחות גרועה.
 
עובבי אתה נשמע מקובע

קודם כל אם אני הייתי פוסק הייתי אוסר על החרדים להביא ילדים. אבל ודאי ובוודאי יש להביא ילד אל חזקת ההורה הדוגל בחופשיות מאשר להפך, הדת היא הורס גדול עד למאוד. אבל גם לשיטתך אתה נשמע מקובע, אין דבר כזה שאפשר רק ורק כך. בנוסף, דעתך על ההורה "הבטוח בעצמו" ולהפך, אינה מקובלת עלי כלל ועיקר, גם אם שניהם חילוניים.
 

אבזץ

New member
עזוב. תן לינוקא לינוק.לא שווה תגובה

הורות היא אינה על תנאי גם לאבא נרקומן צריך להראות את ילדיו, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ומה שמראה כי מאז חטיפת ילדי תימן ומכירתם לכל המרבה במחיר המדינה לא השתנתה הרבה... בעל המאה הוא הוא בעל הדיעה. זהו עוול בלתי נתפס.
 
אליזד איש פלאות !!

אין לי אלא לקרוא בך את הכתוב 'שפתיים יישק משיב דברים נכוחים' ויעוי' בתוס' גיטין ט' - כשאדם אומר דברים נכוחים אותם שסביבותיו משיקין שפתותיהם זו לזו ששותקין ואין יודעים מה להשיב.. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר אדם אומר דברים, שלא פחות ממה שהם נכוחים, וכל מילה מהם חקוקה בסלע. הם גם, ואולי בעיקר, מפלחים את הלב, ונוגעים במקום היותר עמוק של הקורא.. אין לי אלא לומר לך כי הצלחת לגרום לי להזדהות עמך בכל מילה ומילה. היי לך איש יקר הזדהות זו, בדומיה ובדמע. חוץ כמובן מהעובדה שלקרוא את הגיגיך באשר הם זו תמיד חוויה מרגשת, מאלפת, וסוחפת כאחד !! תן לנו עוד חזק בראש איש, מהחשיפה המופלאה הזו שלך.
 
הזדהתי עם הדברים

אמנם אין לי ילדים כלל, אבל שמעתי כמה וכמה סיפורים כאלו, וגם ראיתי את הסרט של מני פיליפ לגבי הילדים שלו, זה מכעיס אותי עד מאוד. כי במדינה הזאת יש עדיין הרבה הרבה חרא, כי רבנים דתיים פונדמנטליסטים במקום להוציא להם צו מעצר שמים אותם בתור דיינים, והכי גרוע---כי החילונים לא אומרים על זה מילה, ממשיכים להצביע לאותו שלטון, וגם בלי קשר לדת יש הרבה חרא להוציא שם. ומי הוא בכלל הפרופסור עם כל הקביעות שלו בכלל? למה מי הוא? אין לך בכלל מה להרהר בדבריו, היום פסיכיאטרים שונים ומשונים יכולים לכתוב פה על כל אדם שהוא בעל סכיזופרניה.
 
הקלישאה שלי

בחיים אל תהיה צודק תהיה חכם, מה לעשות ככה זה עובד ובטח שכך במערכת בירוקרטית, לא יודע אם עדיין רלוונטי אבל בגדול צריך ללמוד לעבוד על המערכת וכך לעקוף אותה, כן כן אני מתכוון "לשקר" בדיוק, לשפץ דברים עד כמה שאפשר, למה מישהו צריך לדעת שהחלפת דירה פעמיים בשנה האחרונה? ושיש לך שותף? ולמה לא לבוא מחוייט ומעונב בחליפת הייטק, אלו הם דרישות הקבלה להורות וזה מה שצריך לעשות, למי בכלל יש ציפיות ממערכת בירוקרטית? במערכת הזאת מה שרואים זה מה שיש, השאר לא חשוב ולא מעניין.
 
../images/Emo10.gif

עצוב לקרוא. יש הרבה אמת במה שאתה כותב - המערכת מקובעת, מאוד לא גמישה. אך יש הרבה הגיון בכך שמחפשים יציבות בשביל הילד, זה באמת דבר מאוד חשוב אולי הכי חשוב אבל אני חושב שאתה טועה לגבי דבר אחד. רשויות המשפט והרווחה בעולם בכלל ובישראל בפרט נוטות להניח שטובת הילדים לחיות עם האם. כדי להוציא ילדים מחזקת אמם היא צריכה להיות הרבה יותר מ"לא יציבה" אם היא לא תזניח את הילדים בצורה פושעת הילדים יהיו בחזקתה בוודאות של כמעט 100%.
 

אליזד

New member
הבהרה כללית !!

דקה לפני שהעניין הופך לדיון שממש ממש לא צריך להיות, ודקה לפני שעובבי רץ לפקולטה הקרובה לאיזור מגוריו כדי לסיים ביומיים תואר שני בעבודה סוציאלית... ודקה לפני שכל העולם ואשתו מתחילים להסביר לי א'ב של התנהלות בענייני הסדרי ראיה (כשאני כבר מסיים את הדוקטורט...) ראשית, בכלל לא התכוונתי לספר את הסיפור שלי. ממש לא. התכוונתי לנתח את תדמית שיש לנו היוצאים בעיני רשויות הרווחה והחוק. מה לעשות שבמקרה לחצתי לעצמי על היבלת והכל "ברח" החוצה. ועכשיו אני חייב להסביר. שיט... אז ככה עובבי היקר. די עם ההתחכמויות נוסח "יש לפנינו ילד ועלינו לבחון רק את טובתו". לד מדובר במשמורת. אפילו רחוק מזה. אפילו רחוק רחוק רחוק מזה. לא אצלי, לא אצל מני, לא אצל בת האלוהים, לא אצל עשרות אחרים. אז הנה לכולכם: לא מדובר במשמורת. ישנם כמה מקרים שבהם היה דיון במשמורת, ובאמת בהם האם היתה הצד המועדף. רק שבגלל החזרה בשאלה קיבלה תוצאות גרועות הרבה יותר. יודעים מה? בעצם אני לא מעוניין להסביר במה זה מדובר אצלי. לא כל דבר מתאים לפורום, וגם מה שיצא לי התכוון בכלל לספר סיפור כללי. רק מבקש שתמחקו את כל הדיון המיותר שלכם על טובת הילד. אתם גם לא מבינים בזה שום דבר, וגם ממש ממש מעצבנים את התחת למי שבאמת חווה את זה על בשרו. זה קצת מזכיר, וסליחה ממכם, את הדיון על "למה לא הרבצת לו דקה לפני שהוא תקע לך בכוח..." זה לא נושא לדיון ואני מבקש שפשוט תפסיקו. מה נראה לכם? שבאתי לפגישה עם הסוציאלית עם שרוואל וחולצת בטן? ומה אתם חושבים שהצד השני עז? הוא לא יודע עלי כלום? מה אלו ההערות המטופשות האלו? שאני אציג את עצמי כאיש הי-טק חילוני שנולד ברמת אביב? למה לכם לזיין השכל בלי באמת לדעת איך נראים העניינים? ומה אתם חושבים שלא ניצלתי את כישרון הכתיבה שלי להסביר את עצמי? אני נראה לכם ילד מפגר? עשיתי כל מניפוליצה אפשרית. בחיי. ואגב, אני לא גר עם שותפים כבר המון שנים ולא דיברתי על עצמי. אז הנה בפעם האחרונה: אני ניסיתי לספר אוסף של סיפורים של חברים קרובים. לכל אחד פרטים שונים. המכנה המשותף הוא כמו שכתבתי. ובבקשה בבקשה די עם השטויות האלה. תנו לי קצת קרדיט, בתור אחד שכתב את כל סיכומי המשפט שלו בעצמו, וזכה להמון קרדיט מכל המערכת המשפטית. האמינו לי שהתחכמתי לאן שאפשר וכמה שאפשר. ואם כתבתי את המסקנא הזו, שהיא לא טריוויאלית, כתבתי אותה לאחר המון מחשבה ובדם. ולא תשמעו ממני יותר מילה על הנושא.
 
אני מתה עליהם

על המייעצים (בדרך כלל הם יהיו גברים בגלל גן התכל'סיות הדפוק שלהם) אלה שתמיד יחפשו פתרונות, עצות והצעות. אולי כדאי להבהיר לכם גברים מעשיים, עניינים, פרקטים וכוכך חכמים שלי. לא תמיד את נדרשים להשיא מחוכמתכם לייעץ ולכוון. לעיתים הצד השני מבקש דברים אחרים, הזדהות, פריקת אשר על ליבו, שיתוף, רצון במילה טובה וחיבוק ותו לא. רק לא עצות חכמות. רק לא מה אתה היית עושה רק לא פתרונות אינסטנט כאלה. ואתם יודעים מה? זה לא לעיתים, זה לרוב.
 
למעלה