על סבל, יצירה ומזוכיזם
אתה טוען שאתה חי ידידי היקר. אתה טוען שאתה חי את החיים בשלמותם, לא מפספס אף הנאה. יש לך חברים עד בלי מספר, יש לך אהבה, אתה לא בודד אף פעם. גם כסף לא חסר לך למלא את כל אשר אוותה נפשך. אתה גם טוען שכאשר תמות, תמות בשלווה ומתוך ידיעה שמיצית את החיים. עצמותיך יוכלו להאסף אל מקורן העלוב ובשרך הדשן יוכל להרקב לו באיטיות אינסופית, להתמזג ברגבי העפר ולהצחין עד תחיית המתים. ובלשון העם אכן לזה חיים ייקרא, אפילו חיים מלאים, טובים ושלמים. אבל בלשוני, ידידי, לא חיית כלל. אתה מופתע. וכי למה לא חיית? האם לא חווית אהבות גדולות מספיק? האם לא העשרת את נפשך? האם לא ביקרת בתיאטראות מפורסמים ושמעת מוזיקה מנוגנת על ידי טובי הנגנים בעולם? האם לא עידנת את לשונך ביינות יקרים מספיק? אני מאמינה לך. אני מאמינה לך שליבך יצא באהבות גדולות. אני מאמינה לך שהעשרת את נפשך ושביקרת בכל מקום שהוא וששכבת עם נשים יפות ושאכלת מעדנים ושתית יינות יקרים. אבל האם ליבך נשבר אי פעם? האם הוא נשבר לרסיסים קטנים כל כך שהרגשת כאב פיזי ממש? האם הרגשת פעם כאילו סכין חותכת אותך מבפנים? אתה בורח מהסבל. אתה רודף אחר הנאות החיים כדי שלא להתמודד איתו. אני מפלרטטת עם הסבל. תחושת הסבל, ידידי, היא התשובה היחידה לסיבת קיומי בעולם הזה. אמנם חווית אהבות גדולות אבל אהבה שאין בה סבל הרי אינה אהבה אמיתית. הרי כדי לחוש את מתיקותו של היין אתה חייב לשים לב גם למרירותו. אם מעולם לא חשת את הסבל הכרוך בכיסופים לאהבה או למשהו שאינו קיים, את תחושת הגעגוע הנוראה הזו שאינך יכול לשאת אותה אלא אם כן תלך ברחובות ותצרח כמשוגע, כיצד תוכל לאהוב באמת? כיצד תוכל להעריך ידידות אם לא חשת בדידות מעולם? האם יצרת משהו בחייך? כמובן שלא. הכיצד תוכל ליצור משהו בעל ערך אם לא חשת סבל? הרי אין יצירה שנוגעת באנשים באמת אם הסבל לא מקופל בתוכה. חיוכה של מונה ליזה מכיל בתוכו עצב עמוק וזה הקסם שלה, יצירות מוזיקליות גדולות מעוררות בבני אדם געגוע וכיסופים לסבל. הכיצד תוכל ליצור יצירה משמעותית אם ניטלה ממך היכולת לסבול? הסבל, אני טוענת, הוא בסיס קיומינו. חיים שאין בהם סבל בכלל, אינם ראויים להיקרא חיים. אוי, מה נורא השעמום שיש בחיים כאלו, ומה נורא הדבר שאינך יכול אפילו לחוש את הסבל שבשעמום. לך לך, עזוב את אהבותיך המזויפות, נטוש את מעוניך המפוארים ואת חבריך המצחקקים. שב לבד על שפת הים והאזן לרחש הגלים. אל תענה לצלצולי סלולארי, התרכז בעצמך ובים האינסופי. בתחילה תחוש צורך לעשות משהו, לזרוק אבנים לתוך המים ולשמוע את הנקישה, לשחק בחול ולבנות מגדלים. התאפק. אל תעשה זאת. ואז מעצמה תבוא אליך התחושה של הסבל. היא קיימת בכל אדם. בכל יצור אנושי עוד לפני צאתו מרחם אימו. היא קיימת גם בתוכך. מוקדש באהבה לכל הסובלים שבינינו.
אתה טוען שאתה חי ידידי היקר. אתה טוען שאתה חי את החיים בשלמותם, לא מפספס אף הנאה. יש לך חברים עד בלי מספר, יש לך אהבה, אתה לא בודד אף פעם. גם כסף לא חסר לך למלא את כל אשר אוותה נפשך. אתה גם טוען שכאשר תמות, תמות בשלווה ומתוך ידיעה שמיצית את החיים. עצמותיך יוכלו להאסף אל מקורן העלוב ובשרך הדשן יוכל להרקב לו באיטיות אינסופית, להתמזג ברגבי העפר ולהצחין עד תחיית המתים. ובלשון העם אכן לזה חיים ייקרא, אפילו חיים מלאים, טובים ושלמים. אבל בלשוני, ידידי, לא חיית כלל. אתה מופתע. וכי למה לא חיית? האם לא חווית אהבות גדולות מספיק? האם לא העשרת את נפשך? האם לא ביקרת בתיאטראות מפורסמים ושמעת מוזיקה מנוגנת על ידי טובי הנגנים בעולם? האם לא עידנת את לשונך ביינות יקרים מספיק? אני מאמינה לך. אני מאמינה לך שליבך יצא באהבות גדולות. אני מאמינה לך שהעשרת את נפשך ושביקרת בכל מקום שהוא וששכבת עם נשים יפות ושאכלת מעדנים ושתית יינות יקרים. אבל האם ליבך נשבר אי פעם? האם הוא נשבר לרסיסים קטנים כל כך שהרגשת כאב פיזי ממש? האם הרגשת פעם כאילו סכין חותכת אותך מבפנים? אתה בורח מהסבל. אתה רודף אחר הנאות החיים כדי שלא להתמודד איתו. אני מפלרטטת עם הסבל. תחושת הסבל, ידידי, היא התשובה היחידה לסיבת קיומי בעולם הזה. אמנם חווית אהבות גדולות אבל אהבה שאין בה סבל הרי אינה אהבה אמיתית. הרי כדי לחוש את מתיקותו של היין אתה חייב לשים לב גם למרירותו. אם מעולם לא חשת את הסבל הכרוך בכיסופים לאהבה או למשהו שאינו קיים, את תחושת הגעגוע הנוראה הזו שאינך יכול לשאת אותה אלא אם כן תלך ברחובות ותצרח כמשוגע, כיצד תוכל לאהוב באמת? כיצד תוכל להעריך ידידות אם לא חשת בדידות מעולם? האם יצרת משהו בחייך? כמובן שלא. הכיצד תוכל ליצור משהו בעל ערך אם לא חשת סבל? הרי אין יצירה שנוגעת באנשים באמת אם הסבל לא מקופל בתוכה. חיוכה של מונה ליזה מכיל בתוכו עצב עמוק וזה הקסם שלה, יצירות מוזיקליות גדולות מעוררות בבני אדם געגוע וכיסופים לסבל. הכיצד תוכל ליצור יצירה משמעותית אם ניטלה ממך היכולת לסבול? הסבל, אני טוענת, הוא בסיס קיומינו. חיים שאין בהם סבל בכלל, אינם ראויים להיקרא חיים. אוי, מה נורא השעמום שיש בחיים כאלו, ומה נורא הדבר שאינך יכול אפילו לחוש את הסבל שבשעמום. לך לך, עזוב את אהבותיך המזויפות, נטוש את מעוניך המפוארים ואת חבריך המצחקקים. שב לבד על שפת הים והאזן לרחש הגלים. אל תענה לצלצולי סלולארי, התרכז בעצמך ובים האינסופי. בתחילה תחוש צורך לעשות משהו, לזרוק אבנים לתוך המים ולשמוע את הנקישה, לשחק בחול ולבנות מגדלים. התאפק. אל תעשה זאת. ואז מעצמה תבוא אליך התחושה של הסבל. היא קיימת בכל אדם. בכל יצור אנושי עוד לפני צאתו מרחם אימו. היא קיימת גם בתוכך. מוקדש באהבה לכל הסובלים שבינינו.
