דומני שמיד הבנתי את הרגשתך
כי גם אני מרגיש כמוך לעיתים, והיו תקופות (אמנם בעבר הרחוק) שאני בעצמי יכולתי לכתוב את מה שכתבת מילה במילה. לא התכוונתי ואף לא רמזתי שהינך אוהב להיות באור הזרקורים, שהינך אגואיסט, שעזבת בגלל "תאווה" או חיפוש פורקן, ושטיפוח אישי חייב לבא על חשבון אחרים. כלל וכלל לא! אכן, הבנתי מיד שהמדובר בבדידות פנימית ולא זו הנובעת מחוסר תקשורת עם אחרים וחוסר חיי חברה (בסגול) או חברה (בפתח). (כך, אגב, אתמול התחלתי לכתוב בתגובה להודעתך הראשונה, אך היא נמחקה לפני שסיימתי אותה והבוקר לא יכולתי לכותבה שוב.) לכן אינני חושב שהפתרון הוא מציאת מאן דהו שישלים את החסר, כפי שהינך חושב, אלא בשינוי פנימי מסויים, כפי שאסביר תיכף. נדמה לי שגם אם תמצא מישהו כלבבך, עד כמה שזה נחמד (ונחוץ), ותהנה מחברתו, עדיין תרגיש בודד במדה מסויימת ועל כך ברצוני לדבר כעת. יכול אדם להיות בחברת אלפי איש ולהרגיש בודד, ולהיות לבד ולא להרגיש בודד. כך שתחושת הבדידות איננה נובעת כ"כ מהעדרם של אנשים אלו או אחרים, אלא מהצורה שבה אנחנו מתחברים לעולם שסביבנו, כולל האנשים שסביבנו. אנסה לנתח את הדברים בהרחבה מעט, למרות שאסתכן בכך שהורציוס יאשים אותי בפילפול... כי יש כאן כמה דברים שאולי אנשים אינם מודעים אליהם ויכולים להועיל. ואם לא לך - אולי למישהו אחר... קיימות כמה זוויות שבהן אנחנו רואים את העולם באופן מנטלי. זווית אחת נקראת "אסוצאטיבית" - כלומר, הצורה שבה אתה רואה את הדברים דרך העינים שלך. זווית שניה נקראת "דיסאסוצאטיבית", כלומר שבאופן מנטלי אתה מרגיש כאילו שאתה צופה בעצמך, כצופה מן הצד. אלו הן זוויות ראיה מנטליות נפוצות מאד, ודומני שכולנו חווים את העולם משתי זוויות אלו בזמנים אלו ואחרים. קשה מאד להרגיש בדידות כשחווים את העולם באופן "אסוצאטיבי". כי האדם אז מרגיש את החוויה באופן מיידי, ואליה הוא קשור. הואאיננו מרגיש כאלו שהוא נפרד מעצמו או מהעולם שסביבו, אלא שכל כולו, כל ההוויה שלו, היא זו שפועלת וחווה, והוא חלק אינטגרלי מהעולם שסביבו. קשר זה לסובב אותו מונע ממנו להרגיש בדידות, גם כשהוא נמצא לבדו. בכדי להרגיש בודד, גם בחברת אנשים ואף ידידים, האדם חייב באופן מנטלי לחוות את העולם באופן "דיאסוצאטיבי" - להרגיש כאילו שהוא מתנתק מגופו, ולראות את עצמו כאדם מן הצד. הדבר מנתק אותו מהחוויה המיידית, והופך אותו למעין זר לחוויה עצמה, כאילו שקיים חייץ בינו לבין החוויה עצמה. התיאור שכתבת קולע מאד לחוויה דיאסוציאטיבית: "משל קיימת חומת זכוכית סביבי, אמנם אני בתוך הקהל אך למעשה מובדל ומופרש ממנו." אציין שאין זה משל גרידא, אלא הצורה שבאופן מנטלי אתה למעשה חווה את העולם במצבים אלו. בעייניי רוחך (אולי באופן תת הכרתי ובלתי מודע לעיתים) הינך רואה את העולם דרך חומת זכוכית המבדילה בינך לבין הסובבים אותך. במילים אחרות, התחושה של בדידות נובעת לא ממה שהאדם מרגיש באותו הרגע באופן מיידי, אלא מכך שבמצב מסויים הוא חושב על או אודות איך שהוא מרגיש. כשהאדם כמה למשהו שחסר לו, בעיקר כמה למשהו שחשוב לו, וחושב אודות הכמיהה, הוא חש בדידות. זו טבעה של הבדידות. החשיבה "אודות" הכמיהה היא זו שמנתקת אותו באופן מנטלי מהחוויה, ומאפשרת לו להרגיש בודד. האדם חייב לחשוב אודות עצמו (ובאופן ספציפי, אודות הכמיהה שלו) בכדי להרגיש בודד. אם מחשבתו ממוקמת על אחרים, הוא לא יחוש בדידות. מוכרחני לציין שאופן החוויה הדיסאסוציאטיבי מצוי הוא עד למאד בקרב בחורי ישיבה, בפרט ה"טובים" שבהם (הלמדנים, החסידיים..). בישיבה למדנו לחוות את העולם מהצוואר ולמעלה. הגוף נחשב לטפל ואולי אף פסול. לא עודדו אותנו לחוות את העולם דרך חמשת החושים, אלא דרך עייניי ההגיון והשכל. למדנו איך לשפוט מעשים אלו ואחרים, איך לנתח סוגיה זו או אחרת, לקבוע מה מותר ומה אסור ומה הגיוני ומה לא, וכד'. כל זה נעשה מהצוואר ולמעלה, לא עם כל הגוף. וכפי שתארת, פיצוח סוגיה סבוכה או כתיבת "מערכה" רבת אנפין גרמה לך עונג רב. אין זה עונג חושני, אלא עונג "מופשט" הנובע מjudgments אודות משהו. באופן פסיכולוגי הדבר מרגיל בחורי ישיבות להרגיש שכל מה שהם חווים, למעט חוויות אינטלקטואליות, הם חווים כאנשים מהצד, כשופטים, כמתנותקים מהחוויה. כשאדם נמצא בתוך החוויה, קשה לו לדבר עליה. בכדי לדבר אודות חוויה ולנתחה, האדם חייב להתנתק ממנה ולראות אותה כצופה מהצד. אם תשווה את תרבות הישיבה לתרבות הלטינית למשל, תראה את ההבדל באופן חד. התרבות הלטינית שמה דגש חזק מאד על ריקוד ומוסיקה. כל לטיני לומד לרקוד מגיל אפס, ומי שלא יודע לרקוד, חבריו ומשפחתו מסתכלים עליו בבוז. והריקוד צריך להיות חושני ופלרטטני, לא מכני. הלטיני ימשיך לפלרטט עד יום מותו. ראיתי לטינים בני 90 שמפלרטטים (גם עם זקנות.. אבל בעיקר עם צעירות), ואף מנסים לרקוד איתן. בלתי אפשרי גם לרקוד וגם להרגיש "דיאסוציאטיבי" בחדא מחתא. זו חוויה מיידית. כשהאדם רוקד, האדם חייב לשמוע ולהרגיש את המוזיקה בעצמותיו, בגופו, הוא חייב להרגיש את החוויה המיידית, באופן ישיר ומיידי. הוא איננו יכול להרגיש מנותק ממנה. ברגע שבאופן מנטלי הוא יתנתק מהחוויה, הוא לא יוכל לרקוד. אולי הוא יהפך לבובה מרקדת, אבל לא יוכל לרקוד ממש. לכן, בחברה הלטינית אנשים מורגלים לחוות את העולם באופן "אסוציאטיבי". דבר זה מתבטא בכך שהרבה לטינים לא מצטיינים בלימודים (כי לימודים מופשטים במהותם דורשים יכולת שיפוט של דברים מופשטים, קרי, התנתקות מהחוויה המיידית), בכך שקשה ללטינים לתכנן לטווח ארוך (ע"ע מדינות אמריקה הדרומית..), בכך שזו חברה מאד פיזית וחושנית, ובכך שזו חברה שאיננה מעודדת אינדיבידואליזם - כי כל החוויה היא מיידית ופיזית בעיקרה, דבר השווה כמעט לכל נפש, ואין הרבה מקום לפיתוח אינדיבידואליזם. בחברה החרדית גם אין הרבה מקום לאינדיבידואליזם, אבל באופן שונה ומסיבה שונה. החברה החרדית דווקא מטפחת "עילויים" (כפי שהינך יודע..), וכל עוד וה"עילוי" לא חורג ממוסכמות חשיבה מסויימות, הרי שהחברה החרדית תעריך אותו מאד על הצטיינותו האישית. וזו, לדעתי, אחת מהסיבות לבדידות שאותה אתה מתאר. יתכן שהשינוי שעשיתך לא היה עמוק דיו. כאחד שכל חיו חי בישיבה, וחי על שכלו ומוחו, קשה להיות יותר "אסוציאטיבי" בין רגע. דבר זה דורש הרבה יותר מאמץ נפשי מאשר התנתקות בנוסח "זבנג וגמרנו!". זה דורש שינוי דק, פנימי ויסודי. דבר הנוגע יותר בנבכי הנפש. כל עוד והיית בישיבה/בעולם החרדי, הרי שמטבע הדברים היו לך אנשים רבים סביבך, יכולת לדבר עימם בשפה משותפת, ולכן לא הרגשת בדידות. אבל כיום אתה נמצא במצב שבו קשה לך למצוא אנשים בעלי שפה משותפת, ואזי תחושת הזרות צצה ועולה. כי עדיין הינך רואה את העולם שסביבך דרך משקפת, או משקפיים. ולכן כל עוד ולא תשנה את זה, גם אם תמצא חבר זה או אחר, ותהנה מחברתו, בעומק יותר תמשיך להרגיש ניתוק מהסובב אותך. לכן חשבתי שבמקום להתמקד על כך שאין לך חבר כזה, עצתי שתעבוד לשנות את עצמך באופן שבו תרגיש יותר קשור ומאוחד לכל הסובב אותך. אני כשלעצמי פיתחתי לעצמי כל מיני טריקים מנטלים מורכבים לשנות זאת בעצמי, ואכן במהלך השנים חוללתי בעצמי שינויים אלו (ואחת מתוצאות-הלווי היא שאני כמעט ולא מרגיש בודד), אך איני יכול לכותבם על הניר.
