ידידי, תיק כבד הפלת כאן...
אני שומע זעקה סמויה בין השורות: וכי זה כל האדם? הגעת לשלב שבו החגיגה הסתיימה, תהליך היציאה המרתק נמצא כבר בעבר הרחוק, ופתאום.. פתאום מתברר שאתה כמו כולם. שמלבד זמנים בודדים בהם אתה מככב והופך לאטרקציה, אף אחד לא שם עליך במיוחד.. אין מי שילטף אותך או יסתכל עליך בהערצה.. נראה לי שחלק מהבדידות נובעת בגלל היותך אדם חושב. דברים שאנשים רבים מתלהבים מהם, נתפסים בעיניך כטריוויולים, אינך מבין על מה המהומה, ואין מי שבכלל יקלוט מדוע אינך מבין. בדידות כזו היא מנת חלקו של כל אדם חושב. אז נתחיל בכך שאין מנוס מרמה מסויימת של בדידות. אבל במקרה שלך, דומני שתחושת בדידות זו מוכפלת ומשולשת מכך שבעצם, ואני מקווה שלא אשמע קשה מדי - אני מדבר רק מרחשי ליבי - שעולמך סובב סביב עצמך. אתה מחפש מישהו שילטף אותך, מישהו שתוכל להשען על כתפו, אולי יעודד, ינחם ויפיח תקווה.. אך בכל התאור לא ראיתי ולא מילה על מה שאתה יכול לתרום לאחרים, והאם אתה נותן לאחרים את מה שאתה רוצה שהם יתנו לך. אם ברצונך לשנות את מצבך, אין לך מנוס מלשנות גישה. תפסיק לחשוב על עצמך, תפסיק לחפש כתף שעליה תוכל להתבכיין. תתחיל להיות גבר, ותתחיל לעשות. במקום לחפש מישהו שינחם אותך, תתחיל לחשוב על איך תוכל לתרום לאחרים? תחשוב לרגע, כמה זמן אתה משקיע עבור אחרים? ללא תועלת ישירה לעצמך? (חוץ מסיפוק אישי...) בעברנו הפלילי היינו רגילים לכך שהמשמעות בחיים היא מחד, ברורה ונהירה, ומאידך, בלתי ניתנת להגשמה. גם אם תחיה 100 שנה, לא תגשים את מה שהאלוהים דורש ממך לגמרי. לא יגיע יום בו תגיד, אהה! הנה, סיימתי את כל מה שהאלוהים רוצה ממני. באורח החיים שבחרנו לעצמנו, המצב הוא הפוך. משמעות החיים היא מאד לא ברורה, היא מאד אישית, ומשתנה. וניתן למצות משמעויות. אני יכול להגיע לשלב בו אני אומר, פעם הרגשתי שזו משמעות חיי, וכיום כבר לא. דבר זה דורש שינוי מהותי באופן החשיבה. לכן אני מציע שתתחיל לפתח לעצמך משמעויות בחיים באופנים בהם תוכל לכוון את האנרגיה שלך כלפי חוץ, כלפי אחרים, ואז תראה, במשך הזמן, איך שהאנרגיה שאתה מוציא כלפי אחרים תחזור איליך, ובריבית. אתה אדם מוכשר, ויש לך המון להעניק לאחרים. תעשה משהו שאתה לא רגיל איליו, בתחום שעוזר לאחרים, וככל שתעניק ותשפיע לטובה על הסובבים אותך, תחושת הבדידות תקטן ותקטן.. עד כי, גם אם רמה מסויימת תשאר לך, היא כבר לא תפריע.