בדידות ממושכת, הורגת !../images/Emo123.gif
רבים מאתנו ודאי חוו את תחושת הבדידות, זו העוטפת אותנו אחרי שהכל נמוג, אחרי תקופת ה "היי" של היציאה, של השינוי והדינמיקה החדשה והפעלתנית. כשהכל נמוג, נשארים אנו בשגרת היום יום המדרכאת לעתים, וחשים יותר מכל את הבדידות, העדר החברה התומכת והצורך בידיד אמת לעת כזאת. בעצם, למה להתחבא מאחורי ההכללה, הרי מתוך ליבי אני מדבר (=כותב), ואיני מאלו שמדברים על עצמם בלשון רבים. אני אכן מרגיש יחידי, בודד, לבד. אחרי שנות היותי "אנוס" או "מזוייף מתוכו" בהם התנפצו גלי הרעיונות, הסתירות והקונפליקטים שבמוחי אל סלעי המציאות הקודרים, ואחרי שסוף שסוף שחקו גלי (או טיפות) רעיונות אלו את מציאות חיי הקודמת, ערערו את יסודות הוויתי וחתרו תחתיה עד שהתמוטטה בקול רעש גדול (מי לא שמע על כך ? !), ואחרי שמתוך הריסות ביתי, משפחתי ומסגרת חיי קמה וגם ניצבה הוייה חדשה ושונה לחלוטין (שינוי מעשה, שינוי מראה ושינוי השם) בתוכה הגעתי סוף סוף אל חוף מבטחים אישי ורעיוני, שוב שוקע אני לתוך השגרה המבורכת מצד אחד, אך מאיימת מצד שני. לפתע נמוגה תחושת העשייה הרעיונית, איני נדרש עוד להקשות ולפרק, להעלות שאלות ותמיהות ולסער מוחי במלחמת אמונות ודעות, הכל לפתע מובן מאליו בחיי האישיים. הבית, המשפחה, העבודה וכל שאר סממני החיים הטובים. והנה צפה ועולה לה הבדידות המעיקה. הנה חש אני כי אין איש עימי, חסר אני ידיד קרוב אשר יבין לליבי, אשר אוכל לשפוך בפניו את רגשותיי - והוא יבין, שהרי הוא בא מאותו רקע וחווה את אותם דברים, אותם מלחמות ואותם לבטים, בין אם ניצח במלחמה ובין אם החיים מנצחים אותו (בינתיים), ומי יודע לאשורו מהו נצחון במלחמה זו ? נוטה אני לחוש כי בקרב זה אין מנצחים, יש רק מפסידים. אל תדמו בנפשכם כי תוהה אני על הראשונות, אדרבה אם חש אני תחושת החמצה הרי שהיא על כך שלא נולדתי בעולם הרעיוני בו הנני חי היום, אולם ההיסטוריה האישית שלנו, ושלי במיוחד, היא חלק בלתי נפרד מההווה ומהעתיד, ומי שלא חווה את העולם בו עברו עליי כל שנותיי הצעירות ומרבית שנותיי הבוגרות (עד כה) לא יוכל להבין לליבי ולתחושותיי בהקשר זה. מוקף אני ידידים, חלקם של אתמול וחלקם של מחר. מרביתם חברים לעבודה, זו או הקודמת, התקשורת איתם מצויינת, חייכנית ושטחית (היי, איך העניינים ? העבודה ? המשפחה ?), סמול-טוק חביב, גם פירגון מלא הדדי וכיפי, אך מעבר לכך אין דבר. חלקם אולי אף יהיו חברים לעת צרה, אבל האדם זקוק לחברי אמת ביום יום, משהו עמוק יותר ורציני, גם בשבת ולא רק בימי חול ועבודה. לא שבתקופת היותי "שם" היו לי עשרות חברי נפש, אולם היו לי אותם בודדים שיכולתי לשטוח בפניהם ספקותיי, והם שמעו, התווכחו או שתקו, אך נשארו חברים טובים (היום הם אומרים: "תמיד הוא שאל שאלות..."). היום, אין עם מי לדבר על כך, הקרובים אליי אינם מבינים על מה אני שח, להם הכל פשוט, ברור ומובן מאליו, אך לי הכל בא בדמים, תרתי משמע, ועם מי אחלוק את רחשי ליבי ? כשנחה עליי הרוח ואני מספר בפניהם את קורות חיי הקצרים, והאמינו לי הם מעניינים ומלאי תוכן (מכירים את הקללה הסינית : "שיהיו לך חיים מעניינים"), הרי שהם משתאים תחילה, ובהמשך מפרגנים, מתעניינים ואני מרגיש כ"כוכב הערב" הנמצא בשיאה של הצגת חייו, מכל הבחינות. אולם, משכבים זרקורי ההתעניינות, נותר אני במרכזה של זירת חיי החשוכה, כ"פועל במה" המנסה לסדר את שיירי התפאורה באולם המפוזר והריק, וכל שנותר לו הוא לפזם לעצמו זמר נוגה ולשקוע בהרהורים... עת יקרני כאלה, חסר אני ידיד אמת, שאוכל להשען על כתפו, לשוח בפניו את אשר על ליבי, לשתפו בהרהוריי והגיגי רעיונותיי, אולי רק יאזין, יהנהן בראשו ויבין, ואולי יעוץ עצה, יעודד, ינחם ויפיח תקווה. חבר, פשוטו כמשמעו... חבר הוא גם זה שאוכל לשוחח עמו בשבתות ובימי פגרה, לצאת לשוח, לשתות, ולהנות יחד, וכל הדברים הטובים שבלעדיהם חיינו אינם "חיים". ידעתי גם ידעתי כי זו אחת ממטרותיו וזהו גם ייעודו של פורום זה. צופה אני מעת לעת בשיחם ושיגם של החברים בו, כצופה מן הצד ולא כמשתתף ממש, למד אני להכירכם דרך ה"ניקים" שלכם, מבקר בטיש מעת לעת, ורואה אני כי גיבשתם לכם חברה מלוכדת, מבלה ומשתתפת זה בשמחתו של זה או בצערו של האחר. רובכם צעירים ממני, בשנות ההתבגרות ובמבחני הבגרות (...), למזלכם עשיתם זאת בגיל צעיר, חייכם ועתידכם לפניכם, והנכם בונים אותם בדרך חדשה, חיובית ומעוררת הערצה. לעונג לראותכם "מחוברים" לחברה בה אתם חיים כיום, ויחד עם זאת שומרים על ה"לחלוחית" של מקורות יניקתכם, בדרך חיובית ומעניינת. אני לעומת זאת איני משתתף פעיל בפורום, אם מהסתייגות טבעית, אם מחשש ואם משום ביישנות גרידא,או אולי מרצון לשמור על "עמימות" (כך קוראים לזה היום, לייזר). לפעמים אני מעיז ושולח מסר קלוש ועמום כלשהוא, אך איני מוצא די זמן לגלישה מסיבית ואיני מרהיב עוז בנפשי להשתתף באופן פעיל בטיש או בפורום, בזהותי המלאה, ולומר "הנני כאן". מה דעתכם ?
רבים מאתנו ודאי חוו את תחושת הבדידות, זו העוטפת אותנו אחרי שהכל נמוג, אחרי תקופת ה "היי" של היציאה, של השינוי והדינמיקה החדשה והפעלתנית. כשהכל נמוג, נשארים אנו בשגרת היום יום המדרכאת לעתים, וחשים יותר מכל את הבדידות, העדר החברה התומכת והצורך בידיד אמת לעת כזאת. בעצם, למה להתחבא מאחורי ההכללה, הרי מתוך ליבי אני מדבר (=כותב), ואיני מאלו שמדברים על עצמם בלשון רבים. אני אכן מרגיש יחידי, בודד, לבד. אחרי שנות היותי "אנוס" או "מזוייף מתוכו" בהם התנפצו גלי הרעיונות, הסתירות והקונפליקטים שבמוחי אל סלעי המציאות הקודרים, ואחרי שסוף שסוף שחקו גלי (או טיפות) רעיונות אלו את מציאות חיי הקודמת, ערערו את יסודות הוויתי וחתרו תחתיה עד שהתמוטטה בקול רעש גדול (מי לא שמע על כך ? !), ואחרי שמתוך הריסות ביתי, משפחתי ומסגרת חיי קמה וגם ניצבה הוייה חדשה ושונה לחלוטין (שינוי מעשה, שינוי מראה ושינוי השם) בתוכה הגעתי סוף סוף אל חוף מבטחים אישי ורעיוני, שוב שוקע אני לתוך השגרה המבורכת מצד אחד, אך מאיימת מצד שני. לפתע נמוגה תחושת העשייה הרעיונית, איני נדרש עוד להקשות ולפרק, להעלות שאלות ותמיהות ולסער מוחי במלחמת אמונות ודעות, הכל לפתע מובן מאליו בחיי האישיים. הבית, המשפחה, העבודה וכל שאר סממני החיים הטובים. והנה צפה ועולה לה הבדידות המעיקה. הנה חש אני כי אין איש עימי, חסר אני ידיד קרוב אשר יבין לליבי, אשר אוכל לשפוך בפניו את רגשותיי - והוא יבין, שהרי הוא בא מאותו רקע וחווה את אותם דברים, אותם מלחמות ואותם לבטים, בין אם ניצח במלחמה ובין אם החיים מנצחים אותו (בינתיים), ומי יודע לאשורו מהו נצחון במלחמה זו ? נוטה אני לחוש כי בקרב זה אין מנצחים, יש רק מפסידים. אל תדמו בנפשכם כי תוהה אני על הראשונות, אדרבה אם חש אני תחושת החמצה הרי שהיא על כך שלא נולדתי בעולם הרעיוני בו הנני חי היום, אולם ההיסטוריה האישית שלנו, ושלי במיוחד, היא חלק בלתי נפרד מההווה ומהעתיד, ומי שלא חווה את העולם בו עברו עליי כל שנותיי הצעירות ומרבית שנותיי הבוגרות (עד כה) לא יוכל להבין לליבי ולתחושותיי בהקשר זה. מוקף אני ידידים, חלקם של אתמול וחלקם של מחר. מרביתם חברים לעבודה, זו או הקודמת, התקשורת איתם מצויינת, חייכנית ושטחית (היי, איך העניינים ? העבודה ? המשפחה ?), סמול-טוק חביב, גם פירגון מלא הדדי וכיפי, אך מעבר לכך אין דבר. חלקם אולי אף יהיו חברים לעת צרה, אבל האדם זקוק לחברי אמת ביום יום, משהו עמוק יותר ורציני, גם בשבת ולא רק בימי חול ועבודה. לא שבתקופת היותי "שם" היו לי עשרות חברי נפש, אולם היו לי אותם בודדים שיכולתי לשטוח בפניהם ספקותיי, והם שמעו, התווכחו או שתקו, אך נשארו חברים טובים (היום הם אומרים: "תמיד הוא שאל שאלות..."). היום, אין עם מי לדבר על כך, הקרובים אליי אינם מבינים על מה אני שח, להם הכל פשוט, ברור ומובן מאליו, אך לי הכל בא בדמים, תרתי משמע, ועם מי אחלוק את רחשי ליבי ? כשנחה עליי הרוח ואני מספר בפניהם את קורות חיי הקצרים, והאמינו לי הם מעניינים ומלאי תוכן (מכירים את הקללה הסינית : "שיהיו לך חיים מעניינים"), הרי שהם משתאים תחילה, ובהמשך מפרגנים, מתעניינים ואני מרגיש כ"כוכב הערב" הנמצא בשיאה של הצגת חייו, מכל הבחינות. אולם, משכבים זרקורי ההתעניינות, נותר אני במרכזה של זירת חיי החשוכה, כ"פועל במה" המנסה לסדר את שיירי התפאורה באולם המפוזר והריק, וכל שנותר לו הוא לפזם לעצמו זמר נוגה ולשקוע בהרהורים... עת יקרני כאלה, חסר אני ידיד אמת, שאוכל להשען על כתפו, לשוח בפניו את אשר על ליבי, לשתפו בהרהוריי והגיגי רעיונותיי, אולי רק יאזין, יהנהן בראשו ויבין, ואולי יעוץ עצה, יעודד, ינחם ויפיח תקווה. חבר, פשוטו כמשמעו... חבר הוא גם זה שאוכל לשוחח עמו בשבתות ובימי פגרה, לצאת לשוח, לשתות, ולהנות יחד, וכל הדברים הטובים שבלעדיהם חיינו אינם "חיים". ידעתי גם ידעתי כי זו אחת ממטרותיו וזהו גם ייעודו של פורום זה. צופה אני מעת לעת בשיחם ושיגם של החברים בו, כצופה מן הצד ולא כמשתתף ממש, למד אני להכירכם דרך ה"ניקים" שלכם, מבקר בטיש מעת לעת, ורואה אני כי גיבשתם לכם חברה מלוכדת, מבלה ומשתתפת זה בשמחתו של זה או בצערו של האחר. רובכם צעירים ממני, בשנות ההתבגרות ובמבחני הבגרות (...), למזלכם עשיתם זאת בגיל צעיר, חייכם ועתידכם לפניכם, והנכם בונים אותם בדרך חדשה, חיובית ומעוררת הערצה. לעונג לראותכם "מחוברים" לחברה בה אתם חיים כיום, ויחד עם זאת שומרים על ה"לחלוחית" של מקורות יניקתכם, בדרך חיובית ומעניינת. אני לעומת זאת איני משתתף פעיל בפורום, אם מהסתייגות טבעית, אם מחשש ואם משום ביישנות גרידא,או אולי מרצון לשמור על "עמימות" (כך קוראים לזה היום, לייזר). לפעמים אני מעיז ושולח מסר קלוש ועמום כלשהוא, אך איני מוצא די זמן לגלישה מסיבית ואיני מרהיב עוז בנפשי להשתתף באופן פעיל בטיש או בפורום, בזהותי המלאה, ולומר "הנני כאן". מה דעתכם ?
אין לי כל כך במה לנחם אותך. ככה זה החיים. בדידות היא חלק מהם!!! אפשר לעשות דברים שעוזרים טיפה ולפחות נותנים הרגשה טובה יותר. כמו: פורום, חברה, ידידים טובים, יציאה למקום נחמד פה ושם. דברים כיפיים שעושים טוב על הלב. אבל המציאות שלנו היא כזאת לדעתי אפילו חבר או חברה לא יכולים להעביר אותה לגמרי אלא רק לרפא ולעזור. כמובן שיש זמנים שזה חזק יותר או חזק פחות אבל איפה שהוא זה קיים אצל כולם. אף אחד לא אמר שזה רע השאלה היא איך מתייחסים לזה. פעם הרגשתי הרבה יותר בודדה והיום אני כבר מרגישה את זה פחות ופחות. אז קבל
