תגובתי לכל השרשור עד כאן... -
אתה מדבר כמובן על איינשטיין. אבל-
תחילה הערה קטנונית - הוא לא היה טוב במתמטיקה גבוהה, ונעזר בחברו הטוב שהיה מתמטיקאי לחישוב טכני של רעיונותיו, ולימים הצטער על כך שלא היה טוב יותר במתמטיקה.
בכל אופן, כל זה לא סותר את דבריה של אוייבי ההגיון, משום שתודעתו של הלה נמחקה כלא הייתה, ולא מועלה לו ולא מוריד לו דבר. גם אם מחר יימחק שמו לנצח וגם אם לא.
ברגע שאתה מבין שאין ייעוד, שאין מטרה, שהרי *הוכח* שאיננו אלא אוסף אורגניזמים שנתרכב מחומרים במשך מליארדי שנים, והתודעה התפתחה לגמרי במקרה - אתה מבין שבשורה התחתונה הכל חסר משמעות. אני עוצם עיניים ומדמיין את כל אלפי השנים שהעולם געש ורעש ולא הייתי כאן, ולא הייתי אפילו מודע לזה.. והחור השחור שמאחורי, עתיד להיות גם לפני בעוד כמה עשרות שנים. לנצח. שום משמעות לא תוכל למלא זאת. (אם ניקח כדוגמא את מה שהצעת, לקיחת הילדים כמשמעות, זה לא ייתכן. כי אם אדם אינו משמעות, גם אדם אחר -הילד- לא יהיה משמעות. בניסוח אחר - אם המטרה שלי היא הילד שלי, והמטרה שלו היא הילד שלו, והמטרה שלו זה הילד שלו... - אזי שאין מטרה כי זו שרשרת אין סופית שאף גורם בה אינו מטרה בפני עצמה).
אינני אומר שזו סיבה לשקוע בדיכאון. יצר החיים חזק יותר ברוב המקרים. ותועלת מדיכאון אינני רואה.
אגב, הזכרת את איינשטיין כדוגמא עליונה לחיים עם משמעות. אז מעניין לציין שכאשר מת חברו הטוב, ואיינשטיין ידע שגם סופו קרוב, אמר בהלוויה את הדברים הללו: "קצר הוא קיומנו, כהרף-עין, כביקור חטוף בבית זר ומוזר. השביל שעלינו לצעוד בו מואר קלושות על-ידי מודעות מהבהבת".
אני מוצא לנכון להוסיף כאן פוסט שהעליתי לפני קצת יותר משנה, בתגובה לשרשור שהיה בפורום השכן, "חרדים בעל כרחם", בדיוק על משמעות החיים, האם ישנו.
השאלה שהעלתה מנהלת הפורום הייתה כזו:
"דיון: הדת - תכלית לחיים / משמעות בלעדיה".
אני לא יודעת כמה החברה כאן מעורים בחיי קהילת היוצב"שים. אבל בהפרש של כמה ימים . 2 מתוכם נטלו את חייהם וזה פתח לי דיון עם כמה מכרים על נושא הדת, ותכלית החיים.
הטענה הרווחת היא, שהדת סוללת לנו שביל עם מטרה מוגדרת מאאש. היא מקנה לנו יעד וחזון ולכן גם מעניקה כוחות להמשיך ללכת למרות הקושי.
מה שגורר שבהרבה מן המקרים יחד עם הניתוק מהדת, מאבדים את היעד והמטרה, ולכן את הרצון לחיות.
תחושת הריקנות האינסופית, כמו שקראו לזה בשיעורי יהדות אצלנו.
האם יחד עם איבוד הדת, באמת כבר אין מטרה לחיים, ואנחנו רק ממלאים את החיים בהישגים יומיים או שגם הישגים קטנים כמו ציון טוב, למידה וכד' מספיקים.?
אני אישית חושבת שיש כל כך הרבה להספיק ולהשיג, וכל הישג קטן כזה הוא מטרה בפני עצמה. שאמורה לתת דרבון והישג וכוח להתגבר על הקשיים
מה דעתכם?"
וזה מה שכתבתי אז, ונראה לי רלוונטי לחלוטין גם היום:
הלוואי ותסבירי לי מה המטרה. איזו מטרה את מוצאת?.
אנחנו חיים על כוכב לכת זעיר, אשר נמצא אי שם בגלקסיה קטנה ומרוחקת. אנחנו חיים במערכת שמש אחת מתוך אלפים. הייקום כלל לא יודע על קיומינו. אין הוא מתרשם כלל שיצור זעיר (שבקושי הצליח לצאת מגבולות הכוכב הזעיר עליו הוא חי) מתעד אותו. וגם אם כן? - חידלון נצחי ממתין לנו.
אין משמעות למחשבותינו, לכוונותינו, לאהבתינו, לתשוקתינו, למבט שאנו נותנים בלילה שטוף כוכבים, לתחושת החול הרך תחת כפות רגלינו על חוף הים, למשק הגלים הנשמעים, לרוח המלטפת את פנינו. אין משמעות לכלום. אין משמעות למחשבות פילוסופיות, אין משמעות לבכי בלילה קר, אין משמעות לצחוק של תינוק. אנחנו כתמי צבע זעירים ביריעה האדירה של ההיסטוריה. איינשטיין אמר (בהלווית חברו הטוב, כאשר ידע שגם סופו שלו קרב ובא): "קצר הוא קיומנו, כהרף-עין, כביקור חטוף בבית זר ומוזר. השביל שעלינו לצעוד בו מואר קלושות על-ידי מודעות מהבהבת". בדיוק כפי שאנו חיים את חיינו בכל הלהט ובהתעלמות מלאה מהעובדה כי קיומינו כאן זמני כל-כך, כך חיו אנשים שהתהלכו כאן אך לפני 100 שנה. האם את חושבת עליהם? האם איכפת לך מה חשבו? כמה חזקה הייתה אהבתם? כמה אמיצים וטובי לב הם היו?. כשאני צועד לי ברחוב, אני מתבונן סביבי על כל האנשים, וחושב בליבי, "הבט, בעוד 80 שנה, יצעדו כאן אנשים אחרים לגמרי. כל החיים השוקקים סביבי יהיו תחת מצבות אבן. ואנשים חדשים יצעדו על אותן המדרכות. באותה נמרצות. באותה נכונות להשיג מטרותיהם".
זה מזעזע, אך איני מצליח לענות לעצמי תשובה רציונלית. - מה הטעם בכל זה?. גם אם אהיה האדם האדיר ביותר שחי אי-פעם. אז מה??. החיים כה קצרים. ואנו עתידים לישון לנצח בסופם. מה המשמעות לכמה אני אספיק? מה הלהט? בראיה כוללת זה חסר כל משמעות. אורגניזם חי שהתפתח במקרה וימות כלא היה.
אינני אדם אובדני. אולם אני מעט חושש. כפי שההבנה שאין אמת בדת הטרידה את מנוחתי מאז ילדותי, ולאט לאט קנתה אחיזה משום שלא היו לי תשובות לשאלות שהשכל הציב בפני. אולי אט-אט תחלחל ההבנה שאין טעם בכל זה?. כי בכנות, תשובה אמיתית אין לי. אבל בעצם, אם אחליט להתאבד, גם זה חסר משמעות לחלוטין. השמש תזרח גם למחרת. ואני? - אני לא אדע. חישבו על זה, האם כאב לכם שלא הייתם פה במיליארדי שנות הקיום שכבר היו?. כשאתם ישנים, האם תדעו בכלל, אם פשוט לא תתעוררו?.
אנחנו גרגר אבק, בתוך אין-סוף מקום וזמן.
כל זה בלי להתעסק במוגבלותה של תבונתינו. (מניין לנו שאנו מבינים את העולם יותר ממה שחתול מניח שהוא מבין?. יש לכם איזה חבר לא חכם במיוחד? חשבתם פעם כמה הייתם מפחדים להיות במקומו? חשבתם כמה עלובה, חלקית, ומעוותת תפיסת עולמו?, כמה חלשה יכולתו להרגיש אהבה, תשוקה, כמיהה?. הוא לא יודע להנות משיר נפלא. מספר גאוני. ואולי זה המצב שלנו ביחס לאנשים עם מנת משכל גבוהה יותר??).
שיהיה ברור. כל האמור כאן אינו סיבה להיות מאמין פתי.
אין משמעות. זו כנראה האמת.
והאמת, חביבה מן הכל.
-------------
מה דעתכם?.
נ.ב. למי שמעוניין לראות את הדיון שהתנהל לפני שנה, הנה הקישור:
http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?ForumId=2165&MessageId=173251619
