שרשור היכרות עם הפתעה: 72 שעות מ-ע-כ-ש-י-ו-!

[Sonic hedgehog]

כולי בושה וכלימה

אכן, תודה לייזר

 

[לשחות בעומק]

היי גמאני..................

אין לי סיפור הכי מעניין אבל למה לא:
נולדתי למשפחה דתית רצינית שלא מחפפת בכלום...אבא שלי רב שמוכר קצת לדתיים(לא אומר שם חחח)....קוקניק כזה...
אמא שלי חזרה בתשובה...
סיימתי ישיבה תיכונית שכמעט לא למדתי לבגרויות ..כבר הייתי מהמגזימים בללמוד תורה וכאלה..הייתי בבני עקיבא מדריך שנה ו....הייתי מאלה שמניחים לאנשים תפילין ברחוב...מאלה שעוברים מבית לבית כדי שהם יתקרבו לאלוהים....
בסוף התיכונית הלכתי לישיבה ועם הזמן לאט לאט ...לא הסכמתי לכלום ממה שקורה שם ובכלל אז התחלתי לחשוב יותר לבד ועם עצמי-רגע מה הולך פה ?!...הרבה דברים התנגשו לי...כל עולמי שבניתי כל כך בעמל פתאום ראיתי את הכל שאני רוצה להעיף ממני...לאט לאט עברתי לישיבה יותר רגועה וכן הלאה עד...שהתנתקתי לגמרי לאט לאט...הגעתי לבית לעבוד ומשם לצבא....ובכל הדרך האיטית הזאת זגזגתי בתהיות...בעטתי בכל מה שיכולתי..עשיתי עבירות בכוונה...אז הייתי מעשן וסיגריה של יום כיפור עם קולה עשתה לי את זה יותר מכל דבר אחר!!!
ו למזלי ההורים שלי לא מהמעיפים מהבית אבל גם אותי העיפו איזה תקופה שבה עשנתי הרבה...אין לי מושג איך לא סיימתי נרקומן.......
זהו היום אני בצבא ואני אוהב נקודות......................................................

ושיר ...נראה לי קצת ישן...אבל ללא ספק מאיזה שאני קטן אין כמוהו!

 

[nini132]

לא רוצה

אתם עושים לי חלישות הדעת שאתם כותבים כוכך יפה
וזה מוציא את הטעם לכתוב

 

[רות014]

לא להגזים.. אני לא כתבתי יפה

 

[מבולבלונת]

אבל אתה בעצמך

כותב כל כך יפה. תראה את החתימה למשל.

 

[ותמיד לבחור]

תכתוב... את הכתיבה שלי אפשר "לנצח"

 

[המציגה אינה רופאה]

אני

מתחבאת תחת מסכות של "מציגה" ו"אינה רופאה",
מציגה- כי במשך שנים ניסיתי להציג ולהמחיז, לתסרט הכל כדי שיתאים לאורח חיי המשונה. כדי שלא תתערער הקרקע מתחת רגליי, זו שתשאיר אותי בבית, קרוב לחברים, בלי לבחור ובלי לעבוד קשה.

"אינה רופאה", כי החלטתי לחשוב בעיקר על עצמי. כולם אמרו שכשאגדל אהיה רופאה, או אולי עורכת דין, כזו של 700 בפסיכומטרי.
הצטיינות תמידית, הפיכת פחם ליהלום.

היום אני כבר לא מציגה, וגם אין קהל בעולם שירצה לראות אותי יותר מעשר דקות.
אני בטח לא רופאה, כי מי שיש לה קוצים והפרעות קשב וריכוז שאף אחד לא טרח לאבחן או לטפל בהן- לעולם כבר לא תוכל לשבת, או להזריק לאחרים.

אני לא יושבת דקה אחת במקום אחד. אני מתגלגלת מצחוק. אני יוצאת באמצע השיעור ובאמצע המבחן כי אני לא מסוגלת לשבת חצי שעה ברצף.

הזיכרונות שלי מלאים בעיגולי זעה על חולצות תלבושת שלא אהבתי, על הילדה הרזה שהייתי, על אהבות ישנות.

ההווה שלי הוא מרדף אחר סימון V על דברים שרציתי, שחלמתי, ושהפכו קטנים כל כך כשהתקרבתי אליהם.

החדר שלי לרוב מבולגן
אני תמיד בדיאטה
תמיד קונה
אין לי הרבה חברים, לא בגללם, בגללי.

משהו באמון שלי באנשים לקוי, ואני במאבק תמידי כדי לשנות את זה. לא ברור לי מה הסיבה, וכנראה בגלל זה השינוי לא מצליח.

אני רוצה ללכת לפסיכולוג אבל אין לי אומץ. וגם אין לי כסף.

יש לי אהבה גדולה בשנה וחצי האחרונות, אני מאושרת מתמיד, שקט לי מתמיד.

כאן בפורום אני גם מוצאת קצת שקט, קצת. שקט טוב כזה.

חשבתי הרבה איזה שיר אני הכי אוהבת, ואין באמת אחד כזה, יש אוסף שירים שעושים לי טוב. וזה אחד מהם:

פגישה לאין קץ, חווה אלברשטיין
http://www.youtube.com/watch?v=7T8wbdYlAbQ

אף אחד לא באמת יודע למה התכוון אלתרמן כשכתב את המילים האלה, אבל אחת הפרשנויות היא שהוא כתב את זה מהחשש ליפול אל חיי שגרה משעממים, השיר מדבר על ריגושים, יצירה תמידית. והוא באמת יפה (אם כי קצת מיושן לאלו מביננו שמעדיפים יצירה מודרנית)

 

[המציגה אינה רופאה]

ואפשר להוריד אותי מההגרלה

 

[מילטון גון]

לגזור ולשמור

"ההווה שלי הוא מרדף אחר סימון V על דברים שרציתי, שחלמתי, ושהפכו קטנים כל כך כשהתקרבתי אליהם."

 

[המציגה אינה רופאה]

תודה

 

[pingman]

 

[כבשה תוהה]

מקסימה את

בקשר להפרעות קשב וריכוז נראה לי שהיום גם בחברה הדתית התחילו לקחת את העניין יותר ברצינות ויש שם אבחונים לרוב. נחמה פורטא.

 

[המציגה אינה רופאה]

המצב אצלי שונה

תשומת הלב הופנתה לאח שהבעיות שלו היו רציניות יותר, ואני נשארתי אי שם בצל....

 

[מבולבלונת]

שמתי לב כדור כספית שכמותך

גם כשכבר היינו באותם ד' אמות התנדפת כלא היית!
מזדהה עם חלק מהשורות.
בהצלחה!

 

[nini132]

טוב שיר אין לי

כי אני מתלבט בין ההונגרי מס' 5 של ברהמס שתמיד עושה לי טוב לבין מטאליקה, וזה בערך המצב הנפשי המאוזן שלי בשנים האחרונות
אז התיאור הכי ממצה שלי הוא ניני. כי אני ניני. השם שלי למעשה הוא בנימין, אבל באמת שרציתי להחליף אותו רשמית לניני, מה שיגרום למשפחה שלי להתקף לב קשה
גדלתי ביישוב דתי לאומי מקסים, חיינו בגן עדן לילדים. רצנו יחפים טיפסנו על עצי הדובדבן (היו כמה עצי ענק בכניסה ליישוב) קטפנו תאנים וענבים והתפלחנו לשדות הערבים לקטוף שזיפים
כיתה ג' בבית ספר שאליו כולם הלכו. עפתי באופן טוטאלי (באיחור קל הפסיכולוג שלי בגיל 14 טען שאני ADD) ואז גם הלכתי פעם ראשונה לפסיכולוג שלא עשה מאומה מלבד להביא לי לשחק ג'ז הארנב במחשב שלו. ואני זוכרותו בגלל שקראו לו כמו לאבא שלי וזה היה מבלבל
חצי שנה שרצתי בבית עד כיתה ד' שהייתה כישלון חרוץ. ההורים שלי שלחו אותי לחינוך חרדי, חשבו זה טוב. עפתי אחרי חודשיים של סבל ונשלחתי לחינוך מיוחד "סדנת שילוב"
שם שוב פרחתי לי, למדנו רכיבה וצילום, עוד היה חדר חושך. ושיעורי טבע והכל. ומנהלת מגניבה שיודעת שמות של פרחים ומזהה סוגים של נחשים
באופן צדדי גם למדתי על מין, סיגריות, "לפלח" שוקולד מהמכולת על נפצים ועל דברים נחמדים מהסוג הזה
אחרי שנתיים ההורים שלי החליטו שהתנרמלתי ושלחו אותי למכינה לישיבה, שנה של לעוף הלוחזור ועוד מכינה לישיבה, יותר סובלנית
ישיבה קטנה מפגרת, רבתי עם הרבנים על בסיס יומי, התעקשתי לצייר בשיעורים. בסוף הישיבה עזרה להורים לממן עוד פסיכולוג, אביעד קראו לו. דתי מעצבן
יומחד עשה עצבן אותו שאני שותק כל הזמן, זה מה שהייתי עושה בתגובה לשאלות לא נעימות. אז הוא שתק גם. להראות לי שזה לא יפה. לא הלך לו, שתקנו עד שהוא נשבר.
אבל הוא טען שאני ADD ועד היום אני יכול להאשים את ADD בכל דבר רע
אחרי שנתיים עפתי, עברתי לסניף של המופרעים ושרדתי שנה בקושי עד הישיבה הגדולה. שלחו אותי לישיבה טובה, הישיבה הכי טובה שאליה יכלו לשלוח מישיבת המופרעים
זאת הייתה תקופה טובה בהחלט. הייתי קם ב 13:00 לארוחת צהריים ואז לספרייה העירונית עד הערב, חוזר עם 3 ספרים לקרוא עד מחר וחוזר חלילה. בספריה אגב שרצה בחורה בשם אלינור, חבל שאז הייתי עדין מכדי להתחיל איתה
עד שהעיפו אותי כמובן, היוותי גורם שלילי לדברי הזבל המקק. ואז ישיבה "פתוחה" כדורגל פוקר בירות בלאגן, שעפתי משם החלטתי סופסוף שזה לא בשבילי
תקופה של בטלה. של דיכאון, 2 ניסיונות התאבדות או יותר, פסיכולוג שלא עזר וחרא. ואז הגיע הזבנג הגדול, הבנתי שאני מנסה לדחוס ת'צמי למסגרת שלא מתאימה
במקרה גם נתקלתי בפורום פה והבנתי שדת ואני זה לא שילוב מוצלח. ההורים לא ממש שמחים, הם שורדים. המשפחה לא מבינה. המשפחה הרחוקה שיודעת- תומכת. אלו שלא יודעים לא מעניינים. התחלתי אז יציאה, הבנתי שאני לא מאמין גדול, למדתי מה כן חשוב לי ובעצם התחלתי להתבגר סופסוף
ואז הייתי במכון לב בערך חודשיים כאשר הגיע צו גיוס- החלטתי שאני הולך על זה ועליתי על מדים עם פרופיל נמוך מדי עקב תת משקל.
טירונות חזר לי הדיכאון, ולא בגלל הצבא אלא סתם.אז ביקשתי פטור נשק- ובתמורה הפסיכאטר הלעיט אותי בכדורים- כי לא הסכמתי להשתחרר כעצתו
התעקשתי לצאת לקורס. ואז הוא אמר שאני אשרת רק כעובד כללי, אז העדפתי להשתחרר בסוף
ואז שוב תקופה לא יפה, פסיכולוג שהתפטר כי ניסיתי להתאבד בלי להגיד לו, אשפוז קל מרצון (החזקתי יומיים. איתנים זה איכסה)
ואז התחלתי עבודה שבה אני עד היום. במפגש קומונה בבית של אוטוטואתאיסט הכרתי בחורה בשם אלינור מאור יהודה שבסוף היא אשתי וזהו
ועד היום אני אוהב צילום ורכיבה, וחתולים
אלו תולדות חיי ניני והמערכת המטופשת

 

[vanity of vanities]

הבעיה שחבל לבזבז עליך מסעדה...

 

[nini132]

חמוד שקראת

 

[דפנה קוט]

כולנו קראנו ונהננו

לפחות אני

 

[vanity of vanities]

מה המילה "שקראת" עושה בכותרת?

 

[pokeret]

גם בגהה משעמם בטירוף

אשפזו אותי במחלקה סגורה כי לא הסכמתי להגיד שאני לא מתכוונת להתאבד.

סכיזופרנים, מאניות-דיפרסיות, פרנואידים, נוירוטים ומה שלא תרצו, בגלל שאני מבוגרת כרונולוגית ונראית כמו ילדה קטנה כולם היו נראים לי זקנים.

היה שם איש אחד שביקש ממני להיות חברה שלו, הסכמתי בנימוס ואז הוא הזמין אותי לחדר שלו, התחמקתי כי הוא היה נראה לי משעמם ואז כשחבר שלי הגיע לביקור ונשק לי, הלז אמר לי ששברתי את עולמו בבת אחת, הוא היה בטוח שאני עומדת להיות אשתו העתידית.

אישה אחת עם שפתיים נפוחות בליווי אבא שלה- נראה כמו איש מכובד ועצוב, צרחה כל הזמן שאבא שלה אונס אותה שוב ושוב ורוצח אנשים באמבטיה לעיניה, היא תיארה את הדם באמבטיה ואמרה, תשתיקו אותי, תשתיקו אותי, תנו לי את הזריקות שלכם כדי שהוא ימשיך לעשות זוועות, היא דברה בצורה אינטלגנטית ונשמעה די רציונלית למעט הצרחות, ריחמתי על אבא שלה, הוא עמד לידה וניסה להרגיע אותהוהיה נראה כמו האיש הכי עצוב שראיתי אי פעם.

היתה שם בחורה שמרוב תרופו לא הצליחה לדבר ברור והיא ביקשה ממני סיגריות, הייתי מדליקה לה ומה לה בפה ואז היא הייתה ופת באיטיות.

בכלל הסיגריות היו מקום המחסה היחיד שהיה שם.בחדר העישון הייתה טלוויזיה ואנשים כל הזמן שרצו שם ועישנו ללא הרף.


מניחה שלו לא הייתי מדוכאת אז הייתי צוחקת רוב הזמן כי אנשים שם דיברו שטויות בנימה רצינית לחלוטין וכמו בכל בית משוגעים היה גם את האחד שטען שהוא אלוהים.

החוויה שהכי זכורה לי שכשהגעתי הייתי בהתקף חרדה איום ורציתי רק קלונקס והרופאה לא היתה והאחים לא הסכימו לתת לי שום תרופה עד שהיא תבוא ותאשר.
הלכתי את כל משבצות המחלקה וספרתי אותן לעצמי הלוך ושוב, ואמרתי להם שאם הם לא יתנו לי משהו להרגעה אשתגע לחלוטין, אחד האחים ענה לי שזה בדיוק המקום להשתגע ורציתי להעיף לו בעיטה באשכים, אחר כך הגיעה הרופאה ונתנה לי תרופה מוזרה שגרמה לי לא להצליח לדבר או ללכת או להזיז יד אבל לא הרגיעה אותי בשיט, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלשכב במיטה ולרצות למות מרוב סבל נפשי ואפילו לא יכולתי לומר בקול שרע לי. בסוף נרדמתי אחרי שעה וחצי אבל לעולם לעולם לא רוצה להרגיש ככה.

אחרי יום וחצי שוחררתי כי לטענת הצוות הייתי שפויה לחלוטין, הם רק רצו שאומר להם שאני לא מתכננת להתאבד וזה מה שאמרתי כמובן, כי חשבתי ששבוע במחלקה ההיא ואני אצא מדעתי באמת.


בזאת תמו כל ימי אשפוזי לעולם.

עדיף לסבול בבית מאשר שם.


ואם לאי מי שקורא את הדברים מבחוץ ונראה לו שהוא יוכל לעשות בהם שימוש לרעה אז גוד לאק, כי יש לי מסמך שהאשפוז היה מוטעה מיסודו.