שרשור היכרות עם הפתעה: 72 שעות מ-ע-כ-ש-י-ו-!

[לֵייזֶר פֶּלֶס]

פוקרת/או טו טו אתאיסט/טירון מיזנטרופ

לא קיבלתי מכם מסר

 

[טירון מיזנתרופ]

סורי, נשלח כעת

 

[רות בנדיקט]

אני רות בנדיקט, אני בת 25 או 32, ספק נקבה

התחלתי לקשקש בפורום בקיץ 2010, בעקבות פתיחת הבלוג שלי.

פעם הייתי חרדית, מבית ליטאי מתנשא עד מאד. אפשר להוציא את הנערה מהמגזר, אך הסנוביות טבועה בדמה.

פעם אחת באתי לבקר בבית הורי עם בן זוגי השחמחם. אמא דווקא מצאה שהוא חביב לבריות ולא מכה נשים בפומבי, ודעותיהם לגבי דרעי שוות. וישרור שלום בעולם.

פעם לא פיללתי שאחלל שבת בשוויון נפש גמור, זה היה בלתי נתפס.

פעם ישבתי לשולחנו של רב נכבד לחג הפסח, ובשלב כלשהו הוא הפסיק לענות על שאלותיי. מאז אני דוגלת שאי אפשר לנהל דו שיח בין הגיון לאמונה עד תומו וסיכומו וסידורו, וחסל.

אינני אתאיסטית, מכיוון שזה לא מעניין אותי; גם אם אלוהים קיים, הוא קיים בעיני המתבונן, כמו פֵיוֹת שמחיאות כפיים של תינוקות של בית רבן נושפות בהן חיים.

אני מחכה כבר לקיץ.

אני דוברת 3 שפות שוטף, ומנסה ללמוד עוד כמה. גם אני מחפשת פרטנרים לצרפתית, לא הנשיקה.

כמה מהמילים/ביטויים/מושגים האהובים עלי בעברית: "בקבוק בלי פקק", "זדוניוּת", "הלעיטהו לרשע וימות", "אשמאי זקן", "חלחלה", "הפיכת שולחן", "שבירת הכלים".

גם כשאני על ברכי, סמרטוט בידי ואקונומיקה תחת זרועי, אני נסיכה. אני סינדרלה. אני מנקה בתים כי חייבים לעשות כסף ולרכוש כרכרה ורביעיית סוסי פלומינו.

יש לי נטייה להתעלם ולהיעלם. אחת ממידותי הגרועות, ועוד אחת: מחשבות אלימות.

גברים רבים מעוררים בי חלחלה. נשים מקוממות בי שנאה עמוקה. הלוואי וכולם ימותו ביסורים נוראיים, או לפחות יחטפו שריטות מנייר.

יש לי נטייה לקשקש שטויות בלי קשר לכלום, סתם כי אין לי כוח לחשוב. במשך היום, היחס בין ההיגיון הסמנטי וקישורו למציאות יוצא לפגרה באופן מדורג.

אני מאמינה שאני שפויה לחלוטין ונורמטיבית. אני שמחה מאד שיצאתי בשאלה מכיוון שחיי כיום טובים לאין שיעור, ומלאי השראה וחסד.

אין גן עדן, גיהינום, או כל סוג של עולמבא. יש את עכשיו ואולי את מחר.

ואתמול שתינו יותר מדי והתבוננו ביצירות של קיפר במוזיאון ת"א לאומנות.

זהו.

מנהלים נכבדים, אוּבּר-מנהל: אין צורך שעדכן בפרטי. ממילא כולם יודעים ששמי הוא חצק'לה מקגייוור.
ובמידה ואזכה, אגריל את השובר שוב.

שיר - זו שאלה קשה. כל יום אני מתאהבת בשיר אחר. על כן אביא 2:

הנה סוג של שיר - בעצם שלושה - שמייצג אותי לחלוטין ברגע הנתון:
http://www.youtube.com/watch?v=9yjHou0TiDU
(מתוך סרטון הקמפיין של ונסה ברונו לאביב-קיץ 2010).

והנה עוד שיר אהוב, Animal - עם קליפ עבור הקמפיין הקודם של מולברי.
http://www.youtube.com/watch?v=cJDLb07CBik
העלמות יפות, אבל המילים יותר: "היה זמן שבו עולמי היה מלא / חושך חושך חושך/ ואז הפסקתי לחלום ואני אמור למלא אותו /במשהו משהו משהו / בעיניך אני רואה מישהו שהכרתי לפני זמן / רב רב רב / אבל אני עדיין מנסה להחליט האם אני חופשי / או כבול / אני משנה צורה / על מנת להסתתר במקום הזה אבל אני / עדיין עדיין עדיין / חיה / איש אינו יודע זאת חוץ ממני כשאני / מחליק מחליק מחליק / אבל אני עדיין חיה."

 

[טירון מיזנתרופ]

 

[שיר למחשבה]

אויש,

שריטות מנייר זה כואב, אבל ממש.
את אכזרית!

 

[טירון מיזנתרופ]

היא בהחלט אכזרית!

ובעיקר מרושעת.
אבל זה לא נורא, היא לא באמת קיימת...

 

[דפנה קוט]

 

[vanity of vanities]

כפרה עליך.

 

[N0Way]

את יודעת,

תמיד סיקרן אותי הרוע הזה שאת בוחרת לבטא.
ועכשיו אני אנצל את ההזדמנות, אאסוף כמה פירורי אומץ ואשאל אותך: את יודעת למה את עושה את זה?
זה קשור לרעיון "שבירת הכלים" (משהו כמו שהקבלה מתארת)? או משהו אחר לגמרי?

את ידועת, אנשים כמוך בד"כ אוכלים אנשים כמוני בלי מלח, אבל -

- אני בכ"ז אגיש לך..

ועכשיו, אולי גם תרצי לשתף?

 

[N0Way]

טוב עזבי,

יכול להיות שענית לי חקלית בתת-שרשור של טירון.

 

[רות בנדיקט]

נראה לך שאוכל אותך?

מי שמכיר אותי יאמר לך שאני בחורה עדינה וחוורת החיה בסרט שהיא כלבה מדופלמת. יש בי מינון מסוים של ציניות שרכשתי גנטית מאמי הנחמדה (יקית. מסתבר שיוצאי גרמניה הם ציניים, במודע או שלא. והם לא משעשעים כלל).

אבל לעצבנות ולחוסר סבלנות שלי יש 2 מקורות עיקריים: כעס על העבר, ובעיקר על השפעתו כיום, והתמודדות עם היומיום שלי, שמכיל המון עבודות זוטרות, נודניקים ופרחות כהגדרת תפקיד. שזה בעצם היינו הך, מכיוון שלו הייתי יכולה כבר בעבר הלא-רחוק לשפר את עתידי, לא הייתי נמצאת היום תחת לחץ פיננסי ותעסוקתי מעצבן. אבל אלו הם החיים, ואני משתדלת לא לקטר יותר מדי. ונס שלא עשיתי צבא, מכיוון שלו יצוייר והיו מציבים אותי עם ערמת ערסיות ומחמשים אותי, הייתי יורה בספיר, אלינור, נופר, מורן, חן ושני ללא הבחנה.

כאן בפורום אני מרשה לעצמי להשתלח, ולפעמים גם מתנצלת. אני אמורה לזכור שלא כולם מבינים את הטון המשועשע, אבל זה פורח מזכרוני בכל פעם. בס"ה אין לי סבלנות <אייקון מבוייש, שכחתי איפה הוא נמצא>

 

[N0Way]

תודה רבה

הזכרתי לי מישהו שאני מכירה, שגם הגדרת התפקיד שלו דומה למה שתארת. במציאות הוא אדם שקט ורגוע, ועונה לכולם בצורה הכי סבלנית שיש,
אבל מהצד הוא גם מנהל בלוג מפורט (או לפחות ניהל פעם) של כל התגובות המטומטמות להפליא שהוא נתקל בהן. למות מצחוק. או מעצבים.
והוא גם שומע רוק כבד ממש. בטח אחרת ישתגע.

שוב תודה !

 

[רות בנדיקט]

כנראה

פעם קראתי בלוג של נציגת שרות לקוחות באיזו חברה סלולרית, והזדהיתי לחלוטין.

בכל אופן, את מוזמנת לשלוח לי קוד אדום בכל פעם שאחצה את קווי הרשעות כאן בפורום.

 

[דפנה קוט]

ספיר אלינור נופר מורן חן ו-שני?!?!

מותק,
את מבריקה היום.

 

[לֵייזֶר פֶּלֶס]

מממ

ההסבר ללמה את עצבנית הוא כי את גזענית (חבר תימני לא מהווה תעודת כשרות). גם הטון המשועשע לא היה משעשע מי-יודע-מה.

 

[vanity of vanities]

זו גזענות להכליל את העצבנים כגזענים.

איפה ראית אצל רוח גזענות?

 

[כבשה תוהה]

לא, לא

ערסים ופרחות הם לא תלויי עדה אלא תלויי התנהגות.

 

[N0Way]

 

[רות בנדיקט]

בדיחות על 'מה אשכנזי בעיניך' הולך?

ובמקרה דנן, כמאמר הכבשה, נופר, חן ושני אשכנזיות.

 

[דפנה קוט]

תגידי

לא מכירה אותך, ולאו דוקא בגלל ההודעה הספציפית הזאת

את פסיכולוגית/עובדת סוציאלית - או משהו חופר אחר במקצועך?
או סתם נהנת להיות אחת כזאת ביום יום?