בני ילד רע
New member
דברים ששמוליק כתב וכמה עובדות
לפני כשנתיים נפגשתי עם שמוליק לשיחה ארוכה. הוא נתן לי מכתב אותו כתב שנה לפני כן עם נסיון ההתאבדות הקודם שלו שבעקבותיו אושפז. לא רציתי לצטט את המכתב אבל "ישראל תשמ"ב", שאינו חבר בה.ל.ל עשה מעשה נבלה. הוא מצטט כל מיני סיפורים שכביכול שמע וניסה להטיל את האשמה על ה.ל.ל. יתר על כן הוא הציג גרסא שקרית על מותה של יוצאת אחרת לפני 6 שנים, גירסא המתבססת על מכתב מזויף שהפיצו הוריה. אותה יוצאת לא נוצלה ע"י אף אחד וקיבלה סיוע רב מה.ל.ל שבאותה תקופה היתה ארגון קטן ודל במשאבים.היא התארחה במשך תקופה בקיבוץ, אך לא עמדה בלחצים הקשים שהפעילו עליה הוריה וחזרה לביתה. לאחר תקופה קשה שהיתה קרועה בין העולמות, לא עמדה בלחץ והתאבדה. שמוליק קיבל סיוע רב מה.ל.ל ככל שיכולנו. בשלב מסויים שוכן בקיבוץ. לפני אשפוזו סידרנו לו מגורים בבמחיר סמלי בירושלים, בתקופה בה פרח, למד באוניברסיטה והיה חבר פעיל מאד בהנהלת ה.ל.ל. מרגע שאושפז השתדלנו לשמור על קשר עימו. את הטיפול המסור בו נתנו הרופאים בבית החולים.אני יכול להעיד שהיתה תקופה קצרה ששמוליק חש לא רצוי, אך בעקבות פגישתי איתו הובהר לו שנשמח תמיד לראותו ואכן הוא השתתף במפגשים רבים מאז והתקבל תמיד באהבה רבה. כאשר הציג את תערוכותיו השתלנו לסייע לו ועשינו מאמץ שרבים מחברי ה.ל.ל יגיעו לערבי הפתיחה החגיגיים. ועכשיו למכתב שנכתב כאמור לפני 3 שנים בעת נסיון התאבדות קודם. אצטט כאן כמה קטעים שיציגו את רגישותו של שמוליק, את חולשתו ואת הערכתו לעזרה שקיבל: למתנדבי וחברי ה.ל.ל אני רק רוצה שתדעו, שאם לא הייתם אתם, מזמן כבר הייתי עושה את הצעד הזה. אתם הייתם בשבילי המשפחה שלי, תמיד דאגתם ועזרתם לי עד כמה שיכולתם. אך מנסיבות אלו ואחרות לא יכולתם לעזור לי כדי למנוע את המעשה שעשיתי. אני חב לכם את החיים הקצרים מאד שלי. בסך הכל שבע וחצי שנים חייתי באמת, למרות כל הצרות בדרך .... למרות שניסיתי להמשיך ולחיות, להמשיך ולהאבק והרבה בעזרתכם, אני מודה שנשברתי. אין לי את הכוחות. אף פעם לא הצלחתי לעשות משהו עד הסוף, תמיד נשברתי באמצע. גם בעמותה היה אותו הדבר. נכנסתי להנהלה עם כל הכח שאפשר, רציתי לעזור, רציתי לסייע איפה שאני יכול וליזום דברים. זה עזר לי לשכוח מהצרות והבעיות שלי. תמיד דאגתי לאנשים. אבל אח"כ הסתכלתי עליהם מהצד וקינאתי בהם. ליוצאים הייתי מגיע למפגשים, צוחק עם כולם ומעודד את מי שקשה לו. פתאום הכל מתפוצץ בפנים. אני שתמיד הקשבתי לכם, שיעצתי לכם, דווקא אני נשברתי... אתם לא צריכם לקחת אותי כדוגמא. ההפך הוא הנכון. האומץ שיש לכם. אין לכם מושג כמה אמיצים אתם. אני מעריץ כל אחד ואחד מכם שעזב את הבית החם, המשפחה, החברה, פשוט הכל והתחיל חיים חדשים ומתמודד איתם יום יום. אתם בטח לא מבינים על מה אני מדבר. אתם לא רואים במעשה הזה איזשהו אומץ אלא כדבר המובן מאליו. תהיו חזקים, תלחמו למרות כל הקשיים וזכרו, אתם ורק אתם יכולים להבין ללבם של יוצאים אחרים. אל תשאירו פצועים בשטח... אתם הבוגרים שעברתם את מה שהצעירים והחדשים עוברים, אתם צריכים לעזור, לדאוג ולהיות עם היד על הדופק. אני יוצא מבית חם, עוזב הורים שאוהבים אותי ודואגים לי ולא מפסיקים לבכות עלי בלילות, נפרד מהחברה שבה גדלתי מגיל אפס, ויוצא לעולם הגדול לבד עם חיתול. עכשיו אני צריך ללמוד ללכת, לדבר, להגיד אבא, אמא והכל לבד, לבד לבד.... איפה אני בכל זה? איך עושים את זה? מי יעזור לי? מי יבין אותי וידאג לי? אני רגיל לחברה שמקבלת כל אחד בחום. ואז אני מגלה אתכם, מתנדבי וחברי ה.ל.ל. לפתע אני מגלה שיש קומץ של אנשים שבאמת אכפת להם. נותנים מכספם ומזמנם, משקיעים את הנשמה שלהם כדי לעזור לחבר´ה כמוני.לכם חברים יקרים אני רוצה להודות מכל הלב על מה שעשיתם בשבילי ובשביל עוד לא מעטים כמוני. גיליתם לי מהו חופש ותמיד השתדלתם להיות לצדי. אני רוצה גם להתנצל על כך שהרסתי לכם את כל מה שניסיתם לבנות, את כל התקוות והציפיות שלכם ממני. העבר שלי פשוט רודף אחרי כל הזמן. נכון, אני יודע שיש כאלו שעברו יותר ממני, אך כל אחד מתמודד בצורה שונה. אני לדוגמא לא מתמודד. עד כאן מכתבו של שמוליק. דומני שדבריו מדברים בעד עצמם.
לפני כשנתיים נפגשתי עם שמוליק לשיחה ארוכה. הוא נתן לי מכתב אותו כתב שנה לפני כן עם נסיון ההתאבדות הקודם שלו שבעקבותיו אושפז. לא רציתי לצטט את המכתב אבל "ישראל תשמ"ב", שאינו חבר בה.ל.ל עשה מעשה נבלה. הוא מצטט כל מיני סיפורים שכביכול שמע וניסה להטיל את האשמה על ה.ל.ל. יתר על כן הוא הציג גרסא שקרית על מותה של יוצאת אחרת לפני 6 שנים, גירסא המתבססת על מכתב מזויף שהפיצו הוריה. אותה יוצאת לא נוצלה ע"י אף אחד וקיבלה סיוע רב מה.ל.ל שבאותה תקופה היתה ארגון קטן ודל במשאבים.היא התארחה במשך תקופה בקיבוץ, אך לא עמדה בלחצים הקשים שהפעילו עליה הוריה וחזרה לביתה. לאחר תקופה קשה שהיתה קרועה בין העולמות, לא עמדה בלחץ והתאבדה. שמוליק קיבל סיוע רב מה.ל.ל ככל שיכולנו. בשלב מסויים שוכן בקיבוץ. לפני אשפוזו סידרנו לו מגורים בבמחיר סמלי בירושלים, בתקופה בה פרח, למד באוניברסיטה והיה חבר פעיל מאד בהנהלת ה.ל.ל. מרגע שאושפז השתדלנו לשמור על קשר עימו. את הטיפול המסור בו נתנו הרופאים בבית החולים.אני יכול להעיד שהיתה תקופה קצרה ששמוליק חש לא רצוי, אך בעקבות פגישתי איתו הובהר לו שנשמח תמיד לראותו ואכן הוא השתתף במפגשים רבים מאז והתקבל תמיד באהבה רבה. כאשר הציג את תערוכותיו השתלנו לסייע לו ועשינו מאמץ שרבים מחברי ה.ל.ל יגיעו לערבי הפתיחה החגיגיים. ועכשיו למכתב שנכתב כאמור לפני 3 שנים בעת נסיון התאבדות קודם. אצטט כאן כמה קטעים שיציגו את רגישותו של שמוליק, את חולשתו ואת הערכתו לעזרה שקיבל: למתנדבי וחברי ה.ל.ל אני רק רוצה שתדעו, שאם לא הייתם אתם, מזמן כבר הייתי עושה את הצעד הזה. אתם הייתם בשבילי המשפחה שלי, תמיד דאגתם ועזרתם לי עד כמה שיכולתם. אך מנסיבות אלו ואחרות לא יכולתם לעזור לי כדי למנוע את המעשה שעשיתי. אני חב לכם את החיים הקצרים מאד שלי. בסך הכל שבע וחצי שנים חייתי באמת, למרות כל הצרות בדרך .... למרות שניסיתי להמשיך ולחיות, להמשיך ולהאבק והרבה בעזרתכם, אני מודה שנשברתי. אין לי את הכוחות. אף פעם לא הצלחתי לעשות משהו עד הסוף, תמיד נשברתי באמצע. גם בעמותה היה אותו הדבר. נכנסתי להנהלה עם כל הכח שאפשר, רציתי לעזור, רציתי לסייע איפה שאני יכול וליזום דברים. זה עזר לי לשכוח מהצרות והבעיות שלי. תמיד דאגתי לאנשים. אבל אח"כ הסתכלתי עליהם מהצד וקינאתי בהם. ליוצאים הייתי מגיע למפגשים, צוחק עם כולם ומעודד את מי שקשה לו. פתאום הכל מתפוצץ בפנים. אני שתמיד הקשבתי לכם, שיעצתי לכם, דווקא אני נשברתי... אתם לא צריכם לקחת אותי כדוגמא. ההפך הוא הנכון. האומץ שיש לכם. אין לכם מושג כמה אמיצים אתם. אני מעריץ כל אחד ואחד מכם שעזב את הבית החם, המשפחה, החברה, פשוט הכל והתחיל חיים חדשים ומתמודד איתם יום יום. אתם בטח לא מבינים על מה אני מדבר. אתם לא רואים במעשה הזה איזשהו אומץ אלא כדבר המובן מאליו. תהיו חזקים, תלחמו למרות כל הקשיים וזכרו, אתם ורק אתם יכולים להבין ללבם של יוצאים אחרים. אל תשאירו פצועים בשטח... אתם הבוגרים שעברתם את מה שהצעירים והחדשים עוברים, אתם צריכים לעזור, לדאוג ולהיות עם היד על הדופק. אני יוצא מבית חם, עוזב הורים שאוהבים אותי ודואגים לי ולא מפסיקים לבכות עלי בלילות, נפרד מהחברה שבה גדלתי מגיל אפס, ויוצא לעולם הגדול לבד עם חיתול. עכשיו אני צריך ללמוד ללכת, לדבר, להגיד אבא, אמא והכל לבד, לבד לבד.... איפה אני בכל זה? איך עושים את זה? מי יעזור לי? מי יבין אותי וידאג לי? אני רגיל לחברה שמקבלת כל אחד בחום. ואז אני מגלה אתכם, מתנדבי וחברי ה.ל.ל. לפתע אני מגלה שיש קומץ של אנשים שבאמת אכפת להם. נותנים מכספם ומזמנם, משקיעים את הנשמה שלהם כדי לעזור לחבר´ה כמוני.לכם חברים יקרים אני רוצה להודות מכל הלב על מה שעשיתם בשבילי ובשביל עוד לא מעטים כמוני. גיליתם לי מהו חופש ותמיד השתדלתם להיות לצדי. אני רוצה גם להתנצל על כך שהרסתי לכם את כל מה שניסיתם לבנות, את כל התקוות והציפיות שלכם ממני. העבר שלי פשוט רודף אחרי כל הזמן. נכון, אני יודע שיש כאלו שעברו יותר ממני, אך כל אחד מתמודד בצורה שונה. אני לדוגמא לא מתמודד. עד כאן מכתבו של שמוליק. דומני שדבריו מדברים בעד עצמם.